בימים אלו, מדינת ישראל שרויה במערכה חדשותית מורכבת ומרובת דיווחים, הכוללת בתוכה גם סיקור לחימה מתמשכת. בין הפגנות משפחות החטופים לבין האתגרים הפוליטיים השוטפים והאירועים הרבים שמתרחשים בכל רגע נתון, הכתבים מוצאים עצמם בחזית האירועים, מסקרים ומביאים את המידע לציבור הישראלי מכל קצותיו. 

במסגרת עבודתם, נאלצים לעיתים עיתונאים רבים של ערוצי התקשורת השונים בישראל להתמודד עם תופעת "התקשורת העוינת". מונח זה מתאר את נטייתם של אנשים עם תפיסות עולם שונות לפרש את אותה כתבה כמוטה נגד נקודת מבטם. תופעה זו מתעצמת בתקופות של מתיחות ציבורית ופוליטית, כאשר רגשות עזים והבדלי דעות מחריפים את תחושות חוסר האמון כלפי כלי ערוצי התקשורת.

אחד הערוצים שסופגים את העוינות התקשורתית במיטבה הוא ערוץ 14. ערוץ טלוויזיה מסחרי שהוקם בתחילת 2014, אשר תפס תאוצה רבה בקרב הציבור הימני, ובעיקר לאחר גל המחאות נגד הרפורמה המשפטית ב-2023. ערוץ 14 מתהדר בהיותו בעל אג'נדה פוליטית ימנית מובהקת וגישה מסורתית, שאינה מוסתרת ואף מוצגת לראווה על המסך לצופיו. הערוץ עורר התייחסות רחבה מצד גופי התקשורת המתחרים לו, ואף מצד הציבור אשר חלקו תומך בו ורואה בו קול חשוב של הציבור השמרני-ימני וחלקו האחר מגלה כלפיו עוינות. 

כחלק מעבודתם, כתבים בערוץ 14 נתקלים לא פעם בתופעת התקשורת העוינת. לעיתים הם אף נאלצים להתמודד עם תקיפות פיזיות ומילוליות מצד מתנגדי הערוץ כחלק מאותה תופעה. ואכן, מזה כמה חודשים תועדו ועלו לכותרות מקרים בהם הותקפו כתבים ועיתונאים של ערוץ 14 במהלך סיקור הפגנות ואירועים בעלי גוון פוליטי. אחד מהמותקפים הוא הכתב תמיר מורג, שהותקף פיזית במהלך הפגנת 'מטה משפחות החטופים' בתל אביב, והתייחס לאירוע בחשבון הטוויטר שלו תחת הכותרת: "אתמול עברתי בשעה טובה את טקס החניכה לכתבי ערוץ 14, והותקפתי גם אני על ידי קפלניסט". אירועים אלו ואירועים נוספים שחווים כתבי הערוץ בעת עבודתם, מעלים שאלות רבות על ההשלכות של תופעת התקשורת העוינת על עבודתם של עיתונאים בכלי תקשורת שנויים במחלוקת. 

במטרה להבין יותר על התופעה והשפעתה על עבודת העיתונאים, ראיינתי את תמיר מורג ואת ישי פרידמן, שני עיתונאים בולטים וותיקים שעשו את דרכם בקשת רחבה של כלי תקשורת בישראל וכיום עובדים בערוץ 14. תמיר מורג עבד שנים רבות כעורך בעיתון 'מעריב' ו'בישראל היום' בתחום המדיני, היה דובר לחברי כנסת ממפלגת העבודה, וכיום מוכר ככתב בתחום המדיני בערוץ 14. "אני מכיר בתחושת העוינות שמקבל הערוץ", אמר מורג, "ואני חושב שהערוץ סובל מקמפיין מאוד אגרסיבי, שלא לומר ברוטלי, של דה-לגיטימציה, ושחלק גדול ממתנגדי הערוץ לא באמת צופים בתכניו כי מספרים להם שהוא מפיץ רעל למרות שהם לא באמת יודעים מה קורה בערוץ כי הם לא צופים בו". 

איך לדעתך המסגור הפוליטי של הערוץ משפיע על הדרך שבה העבודה שלך נתפסת בציבור הרחב?

"הציבור חושב שהערוץ הוא שלוחה של נתניהו בגלל האג'נדה הימנית שלו, אבל הערוץ גם לא פעם מותח ביקורת על נתניהו מתוך תפיסה ימנית-פוליטית. בערוצים אחרים יש העמדת פנים של אובייקטיביות תוך ניסיון להשפיע על הצופים מבלי להצהיר באופן רשמי על העמדות שלהם. לכן אני מעדיף שהאג'נדה תהיה גלויה ומונחת על השולחן, כך שכל אדם יוכל לקחת זאת בחשבון כשהוא מסיק מסקנות מהדיווח שהוא רואה. אני מעדיף את שיטת העבודה הזאת מאשר להעמיד פנים של מי שכביכול מעביר דיווח אובייקטיבי אבל למעשה מכניס את האג'נדות שלו בעת דיווח לצופים", מסביר מורג.

איך היית מגדיר את סוגי המשוב שאתה מקבל – יותר עוינות או תמיכה?

"אין פה יותר או פחות. אני חושב שזה מקוטב באופן קיצוני לשני הצדדים. כלומר מי שתומך, מאוד תומך ואפילו מתרגש כשאנחנו מביאים קול שהיה מוסתר במשך שנים, ומי שלא תומך שונא בצורה קיצונית ואפילו אלימה אפשר לומר", הוא מדגיש.

כשנשאל מורג כיצד הוא מרגיש שמתבטאת העוינות כלפי העיתונאים הוא הוסיף: "למשל, בכל פעם כשאנחנו יוצאים לסקר הפגנות שאמורות להיות א-פוליטיות לכאורה, אנחנו נתקלים שם באנשים שתוקפים אותנו מילולית ופיזית בצעקות, קללות ואפילו במכות עם דגלים ויריקות, אבל אפילו מספיק שיכנסו לחשבון הטוויטר שלי כדי לראות איזה תגובות אני מקבל כדי לתאר את העוינות שאני מקבל". 

גם הכתב ישי פרידמן, ששימש כעורך השבועון ״שביעי״ וכפובליציסט בעל טור ב-״מקור ראשון״, וכיום מוכר בעבודתו ככתב התחקירים של ערוץ 14, התייחס לתופעת העוינות נגד הערוץ: "ערוץ 14 הוא סוג של חמצן לציבור מאוד גדול שלא קיבל ביטוי בכלי התקשורת. ובגלל שיש לערוץ הזה השפעה מאוד גדולה, נוצרים גם מתחים מול קבוצות מסוימות שלא רואות עין בעין את האג'נדה של האנשים שמשדרים בערוץ", הוא מסביר. "כשאני הייתי נער, כל הנושא של חופש הביטוי היה מאוד מצומצם בעיניי כי הייתה אחידות מחשבה ואחידות דעה בשידור, אז אני יכול להבין את ההתנגדות של אנשים כשיש עוד כלי תקשורת עם דעה מסוימת, אבל בסופו של דבר אנשים צריכים להבין שלערוץ הזה יש צורך מאוד בסיסי להרבה מאוד אנשים, ואם לא היה ערוץ 14 היה פשוט צריך להמציא אותו", הוא מוסיף.

מהם האתגרים המשמעותיים שאתה מתמודד עמם מול הקהל שאינו תומך בערוץ?

"האתגרים המרכזיים בדרך כלל הם כאשר לא רוצים להתראיין או לשתף אתך פעולה. למשל, כשלא רוצים לענות על שאילתות או להתייחס אלייך כעיתונאי וזה מאוד מקשה על העבודה. בגלל שאנחנו נתפסים ימנים ושמרנים זה מעצב את התגובות והתפיסה לגבינו, אבל כשאני מבקש תגובה על דבר מסוים אני מתבסס על עובדות בסיפור, ולא מבקש תגובה רק בגלל דעה פוליטית שאני מחזיק בה", מסביר פרידמן. 

תוכל לתאר מקרה ספציפי בו הרגשת עוינות לא מוצדקת? 

"היה לי אירוע שחקרתי מול עמותה ציבורית מסוימת שמקבלת תקציב מהמדינה וממה שהבנתי הפכה לכלי לשימוש פוליטי. כשרציתי לבקש תגובה על הסיפור הזה, חטפתי מכה של קללות ונאצות על איך אני ככתב של ערוץ 14 בכלל מעז לשאול את השאלות האלו ולבקש תשובות", מספר פרידמן. 

אתה יכול לתאר את המשוב שאתה מקבל היום? בעיקר עוינות או תמיכה?

"בגדול זה תלוי איפה אני מסתובב. בערים שבהן יש יותר "פריפריה חברתית" ויותר אנשים מסורתיים ומצביעי ימין, יש יותר אהדה כלפיי. אבל יש מקומות שלא. יש לנו כתבים שהולכים לסקר את מחאת קפלן בתל-אביב ושם הם חווים אלימות פיזית, אז זה משתלב ותלוי לאיפה אנחנו בוחרים להגיע", הוא מוסיף. 

תופעת התקשורת העוינת מעלה שאלות עמוקות על חופש הביטוי ועל האתיקה העיתונאית בישראל. דרך עדויותיהם של תמיר מורג וישי פרידמן מערוץ 14, מתגלה מקרה לא נדיר אך בהחלט משמעותי לתופעה שנראה שהולכת וגוברת. העדויות מחזקות את הטענה שלא משנה היכן עבדת לפני כן כעיתונאי, או מהן דעותיך האישיות או אפילו אם אתה מביע ביקורת בונה, כמעט בלתי אפשרי להתחמק מעוינות מצד הציבור רק בשל הבחירה לעבוד בכלי תקשורת מסוים המזוהה פוליטית עם צד מסוים.

(נצפה 50 פעמים, 1 צפיות היום)