הן נקראו "ילדות השמש", אבל שנים אחרי הזיכרונות הקשים מציפים אותן: "ניצולת קיבוץ"

"חיים ללא מבוגרים": רבבות בוגרי הלינה המשותפת בקיבוצים חיים היום בישראל, אך בהם ישנן נשים רבות שחייהן הבוגרים התעצבו בחדרים המשותפים הללו, ולהן ביקורת קשה על הדרך שבה חונכו. למה הביקורת מגיעה בעיקר מנשים ואיך גברים מגיבים לצורת החיים שאפיינה את עברם?

בקיבוץ של שנות ה-50, חינוך הילדים היה משותף וחלק ממנו היה הלינה המשותפת. 258 קיבוצים בישראל בחרו בשיטה שמטרתה לענות על צרכי הקיבוץ, והייתה חלק מאורח חיים שלם שתפיסתו התבטאה בסיסמא "תן כפי יכולתך, וקבל לפי צרכייך". על מנת ליישם את המוטו, בחרו תושבי הקיבוץ לגדל באופן שיתופי את ילדיהם וכך הם חיו, התחנכו וישנו – יחד, תחת פיקוחן של מטפלות זרות, בעוד שההורים יוצאו לעבוד במשק. הלינה המשותפת התחילה בגיל ינקות והסתיימה בגיל 18, אז עברו הילדים לחדר משלהם. אפילו פעולת ההנקה לא הייתה מחויבת לאם, שחזרה לעבודה זמן קצר לאחר חופשת הלידה שנמשכה כשבועיים.

הלינה המשותפת היוותה בסיס למחקרים רבים ומשכה את תשומת לבם של פסיכולוגים וסוציולוגיים מכל רחבי העולם. מחקר אחד טען לכשל בהתפתחות הפיזיולוגית אצל ילדי הלינה המשותפת, אך הוא כבר הוכח כלא נכון. לעומתו, מחקרים על האספקט הנפשי והחברתי-ריגשי, מתארים "חסך אימהי" ובעיות הסתגלות אצל הנחקרים. באחד מהמחקרים נטען כי ילדי הקיבוץ סובלים מחסך פסיכולוגי חלקי, הנובע מהלינה המשותפת. מסקנה זו תואמת ממצאים קודמים, שלפיהם ללינה משותפת השפעה ממתנת ארוכת טווח על הסגנון והצרכים החברתיים-רגשיים. החוקר בטלהיים ציין בספרו "ילדי החלום" את הרדידות הרגשית של ילדי הקיבוץ, שאינם יכולים לקיים יחסים אינטימיים אמיתיים עם סביבתם וטען כי הם סובלים מהעדרם של רגשות חריפים – חיוביים או שליליים, כתוצאה מריבוי גורמי החינוך – האם, המטפלות, שומרי הלילה בבית הילדים ומבוגרים נוספים.

בנוסף למחקרים, נושא הלינה המשותפת היה מושא לסרטים וספרים רבים. הסרט "ילדי השמש" מאת הבמאי רן טל מתאר את הדור הראשון בקיבוצים ובין היתר את האספקטים החיוביים והשליליים של החינוך המשותף. גם הזמרת חן רותם מספרת על כך בשירה "שומרת לילה": "כל לילה אני קמה לבד, מנגבת את העלבון שבפיג'מה הקטנה… קוראת למישהו שישמע…". התבטאויות נוספות לרגשות אלו מצויות בתערוכות אמנות של האוצרת טלי תמיר, בשירים ובספרים המגוללים ימים קשים בלינה המשותפת, ורובם ככולם על ידי נשים.

"מספר הנשים התומכות בלינה משפחתית הוא כפול ממספר הגברים התומכים בה", קבעה מרים גורן בראיון למעריב בשנת 1967. ואכן, ניתן לראות את ההבדל בין גברים לנשים בהתייחס לתופעה זו. "ניצולי הקיבוץ", כפי שמכנה אותם גליה עוז, ביתו של הסופר עמוס עוז, מתחלקים לכאלו שראו את הלינה המשותפת כהנאה צרופה לבין כאלו שחוו סיוט של ממש. חלוקה זו תואמת לממצאי הסקר שערכה פרופסור מיכל פלגי, מהמכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה בשנת 2009: בעוד ש- 18% מהנשים מצאו את החוויה כשלילית, רק שבעה אחוזים מהגברים ציינו אותה כזו.

הלינה המשותפת התחלפה ללינה משפחתית, כלומר לינה רגילה, ברוב הקיבוצים בשנות ה-70 וה-80. קיבוצים מעטים המשיכו עם שיטה זו, והאחרון שבהם היה קיבוץ ברעם, שבו הילדים ישנו בבית הוריהם רק משנת 1998. בכתבה שערך העיתונאי מנחם רהט לעיתון "מעריב" בשנת 1976, הוא כתב: "הוחלט באיחוד הקבוצות והקיבוצים, איגוד הקיבוצים, לאפשר החלטה למעבר ללינה משפחתית מרוב של שני שליש מהמשתתפים באספה לרוב של יותר מ51 אחוז מהאספה" (במקום רוב של שני שליש, לרוב של קצת יותר מחצי). החלטה זו שינתה את פני המציאות, ובזה אחר זה התאספו חברי קיבוץ והצביעו בעד החלפת הלינה המשותפת – בלינה משפחתית.

בוגרי השיטה הישנה לא נעלמו עם מחיקתה כמובן. כדי להבין לעומק את ההשפעות ארוכות הטווח של הלינה המשותפת, צריך להתמקד בחייהם של הבוגרים היום. אלו שחיו בקבוצה מלידתם ועד שיצאו לצבא ומאז, מנסים לנהל אורח חיים אינדיבידואלי ולשמור על גבולות המשפחה.

ירון (שם בדוי), בן בכור במשפחתו, יליד שנת 1964 שחי כל ילדותו בחדרי הלינה המשותפת עם השמרטפיות ומיטות הקומתיים, מספר על חווית ילדות די חיובית, עם זיכרונות ילדות טובות, הרגשת ביטחון ושייכות. "הפעם הראשונה שהיה לי חדר פרטי הייתה לקראת הצבא" , הוא צוחק. "גדלתי לתוך זה בלי סימני שאלה. זה היה חלק מסדר היום של הקיבוץ ואני חושב שזה מאוד התאים לתקופה בה הייתי ילד ולחיים בקיבוץ של אז".

גם את רחל ושקד (שמות בדויים), אחיות, בוגרות הלינה המשותפת, הובילה צורת החיים הזו לתכנן כיצד הן רוצות לנהל את חייהן כאימהות. רחל, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בתל אביב מאז שהייתה בת 18: "כשהייתי קטנה לא ידעתי לומר אם זה חיובי או שלילי, זה מה שהכרתי. החיים שם היו ללא מבוגרים משמעותיים".

שקד, אחות של רחל, בחרה דווקא להישאר בקיבוץ ולגדל בו את ילדיה. היא מתקשה לזקק את החוויה של הלינה המשותפת למילים של טוב או רע. היא מספרת על ימים טובים, אולם את הלילה היא זוכרת אחרת: "הלילות היו סיוט אחד גדול. לילות ארוכים ללא שינה. הייתי ילדה מלאת דאגות ובעיקר הייתי לבד. אם היה לי מזל כשלא הייתי נרדמת, גם אחד מחבריי היה ער ואז היה פחות נורא".

אמנון שמוש, חבר קיבוץ מעיין ברוך וחוקר במכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה כתב: "המטרה בקיבוץ הייתה שהבנים לא ימרדו בנו, אלא ימשיכו בדרך בה התחלנו. החינוך המשותף הפגין ביטחון עצמי מופרז. מתוך הצורך להוציא לעבודה את כל חברי הקיבוץ, הוקמו בתי ילדים בלינה משותפת, ונבנו תיאוריות על יתרונות השיטה. האמנו שאם הילדים יגדלו בשיתוף מלא, הם יסתגלו ויאהבו את חיי השיתוף. אבל הלינה המשותפת קרסה כשהבנים גדלו ודור ההמשך – לא המשיך".

תיאורו של שמוש לא רחוק מתיאוריהם של אסף, אפרת או תמר. אסף מספר שבמשך השנים, חל מעבר מדגש על קהילה חברתית שרתומה באופן מוחלט לרעיון הסוציאליסטי, לקהילה עם דגש על התא המשפחתי. "באותו רגע, הלינה המשותפת הפסיקה לעבוד. גם לי בתור אבא צעיר זה לא עבד, ולא היה לי נכון להמשיך עם זה". הוא מספר ומוסיף שכמעט לא היו לו חוויות משותפות עם התא המשפחתי שלו: "לא הייתי מודע למה שהאחיות שלי אוהבות או לא אוהבות".

גם שקד מספרת על חסך בהורים ומשפחה בכלל – "אני חושבת שעד היום זה משפיע עליי, העובדה שלא היה לי מודל לגידול הילדים – השאירה אצלי חותם. אני לא הייתי מוכנה לגדל את ילדי במתכונת כזו".

על רחל הלינה המשותפת השפיעה בצורה הכי משמעותית, והדרך שבה בחרה לגדל את ילדיה היא "ריאקציה הפוכה", במילותיה, לערכי הקיבוץ המשותף. רחל חיה בתל אביב עם משפחתה ומגדלת את הילדים על פי עקרון ההצמדה: לידה בסלון הבית, הנקה עד גיל מאוחר וחינוך ביתי. אפרת ובעלה דני ישנים עד היום יחד עם ילדיהם במיטה אחת גדולה.

רויטל (שם בדוי), מדור המייסדים של הלינה המשותפת בקיבוץ ברעם, מספרת על נקודת מבטה השונה בתכלית. היא רואה בצורת החינוך ההדוקה בה בחרה בתה רחל לגדל את ילדיה, קשר ישיר ללינה המשותפת: "כשהייתי אמא צעירה, ראיתי את ילדיי ארבע שעות מתוך יממה שלמה. רוב הזמן עבדתי והמפגשים בינינו היו לצורכי הנקה בלבד. אפרת רואה את הילדים שלה 24 שעות ביממה, יום ולילה. היא עוד לא חתכה את חבל הטבור".

רויטל טוענת שהיא לא יכולה לדבר בהכללה על השפעות הלינה המשותפת, ועל ההבדלים בהשפעתה בין גברים לנשים. אבל כאמא ששלחה את ילדיה לחדרים המשותפים היא מתארת הבדלים משמעותיים בין בנה לשתי בנותיה: "כשרחל ושקד היו ילדות, נתקלנו בהמון קשיים בלינה המשותפת, גם היום כשהן גדלו הן מספרות חוויות מורכבות. כמובן שיש זיכרונות טובים אבל אין ספק שהן חוו שם המון קושי". כשהיא מדבר על בנה בתקופת ילדותו, חמוטל לא מצליחה להיזכר בקשיים או בבעיות. "הוא הסתגל ללינה המשותפת בקלות, ובקושי הביע צורך במשפחה".

מלבד דור המייסדים ודורות נוספים שנולדו לתוך הקיבוץ המשותף, ישנו גם סיפורם של האנשים שביקשו להיטמע בו. אנשי העיר שרצו לעבור לגור לקיבוץ עברו שורה של מבחני קבלה וראיונות פומביים, שבסופם גורלם נחרץ בהצבעה שהכריעה אם התקבלו או לא. לראשונה בחייהם, נאלצו החברים החדשים להתרגל לאכול בחדר האוכל בשעות קבועות ולעבוד במשמרות בעבודות ששובצו אליהן לפי הצורך. השיתופיות שנגעה בכל היבטי החיים הגיעה גם לאימהות החדשות, שמצאו עצמן מעבירות את ילדיהן לחדרי הילדים ויוצאות לעבוד – דבר שלא הכירו קודם בחייהן.

אדווה הגיעה לקיבוץ לאחר שירותה הצבאי והתאהבה בו מיד. בן רגע מצאה עצמה במשמרות בקטיף התפוחים, ימים ולילות, התאהבה בבנם של מזכירת הקיבוץ וגזבר המועצה, ויצרה לה משפחה קיבוצניקית משלה. כשנולדו הילדות, ענת קיבלה חודש ימים להיות עמן בבית. משהסתיים החופש, היא נשלחה בחזרה למטע והילדות כמו שאר בני שכבתן נשלחו לחדרי הילדים. "הרעיון של הקיבוץ דיבר אליי. הגעתי מהעיר ומצאתי משפחה אחת גדולה". לא חלף הרבה זמן עד שענת הרגישה שהצורך האימהי נלקח ממנה מבלי הסכמתה. "היה לי קשה מאוד, והרגשתי שאני לא רוצה את זה. אז החלטתי להגיע עם הצעה לאספת הקיבוץ הקרובה". הנושא אכן עלה לסדר היום. ענת פתחה את ליבה והסבירה על רצונה לישון עם בנותיה, ובקיבוץ כמו בקיבוץ, הנושא עלה להצבעה ולא זכה לרוב קולות. בקיבוץ הרוב קובע.

גם ירון הסכים עם תחושותיה של ענת: "אני יודע שיש כאלה שיצאו פגועים מהלינה המשותפת ודי ברור שמי שלא יישר קו עם המערכת והנורמה שלה – מצא עצמו מתמודד מולה. בחברה סגורה ושמורה כמו של הקיבוץ באותם ימים זה יצר פגיעה מידית".

המחלוקת על השפעותיה של הלינה המשותפת היא ארוכת שנים ואין לה תשובה חד משמעית. אך מהעדויות ומקובץ הסיפורים, מתגלה תמונה ברורה. בני הקיבוץ, יושבים על מיטות הקומתיים בחדרים המשותפים ונראים מאושרים. לידם יושבת ילדה על מיטתה, לבדה, ומחכה שאמא תגיע לתת נשיקת לילה טוב, ושאבא יגיע להקריא לה סיפור לפני השינה.

בספר "אלף לילה ולילה" שהוציא קיבוץ ברעם, המאגד בתוכו את יומני השמרטפיות ושומרות הלילה מתקופה ארוכה של כ-40 שנה , נכתב על הקושי של בנותיה של ענת, ממש כפי שצפתה: "גלי יושבת על מיטתה ולא מצליחה להירדם. השעה כבר חצות. היא זורקת את כל הבובות שלה על הרצפה מהקומה השנייה שלה במיטת הקומתיים. בכל פעם שאני באה לאסוף אותן, היא זורקת אותן שוב. היא כבר הרטיבה את המיטה פעמיים. אני מקווה שעוד מעט זה יגמר".

על אף הקושי והניסיונות לשנות את המציאות, הלינה המשותפת לא פסקה. רק בשנת 1998, כשבתה הבכורה חגגה יום-הולדת שש, קיבלה אדווה את מבוקשה והחינוך עבר לנחלתם של ההורים, בבית המשפחה. בתום זמן ממושך של תוכניות אדריכליות שכללו את הרחבת בתי הקיבוץ שתוכננו לזוגות והתאמתם למשפחות – קיבלו הילדים חדר צמוד לחדר ההורים. בתי הילדים הגדולים וחדרי השינה המשותפים קיבלו שימושים אחרים. מנגד, הבתים גדלו ושכונות חדשות נבנו.

השנים חלפו, והלינה המשותפת נשארה נחלתו של העבר. אדווה עזבה את הקיבוץ עם בנותיה לחיפה, הותירה את הרעיון הקיבוצי ואת בעלה מאחור. גם רחל עזבה את הקיבוץ ועברה לגור בתל אביב – "עיר חסרת שיתופיות" היא מתארת אותה. אפילו שקד, שעד היום חיה בקיבוץ ברעם ומכהנת כמזכירתו, נלחמת יום יום בשיתופיות ומנסה להוביל מהפכה שמטרתה הפרטה. היום היא מתקשה להיפרד מביתה בת ה-18 שעוזבת את הבית לחדר משלה במגורי החיילים.

עוזבות הקיבוץ לא חזרו. הן נשארו בערים אשר העניקו להן עצמאות אימהית ושחררו אותן מהכרעת הרוב. "ילדות השמש" שגדלו והקימו משפחות משלהן, מבטיחות שלא יחזרו על טעויות העבר. גם יענקל'ה רוטבליט אשר סיפר את סיפורם של עוזבי הקיבוץ בבלדה שכתב, והיה בטוח שישובו, נכנע בשורה האחרונה: "הוא לא ישוב, הוא לא ישוב. כי למה לו? ולמה לה? ולא חשוב".