הפלסטינים יודעים מה הוביל לכישלון שלהם במאבק בקורונה, וזה מעורר זעם

ללא מסכות באוויר הפתוח, כשרובנו מחוסנים והנגיף אומנם שב להרים ראש, אבל בלי סיכוי ממשי להתפרצות דרמטית, קשה לזכור שהקורונה הייתה פה עד לפני חודשים. אבל למרות שאנו קוצרים כעת את פירותיו של מבצע חיסונים מוצלח במיוחד, ברוב מדינות העולם, ודאי החלשות בהן, וגם ברשות הפלסטינית, שכנתנו, הקורונה עדיין חלק משגרת החיים. זה לא מפתיע על רקע העובדה שהמגפה הגדילה פערים חברתיים וכלכליים, כך שחברות מעוטות יכולת טכנולוגית ופיננסית סבלו מהנגיף באופן חריף יותר.

המגפה אמנם כוננה שיתופי פעולה בין לאומיים בין מדינות, חברות תרופות וארגונים של החברה האזרחית, אך מנגד – הטילה זרקור על פערים חברתיים שהיו קיימים ממילא בין חברות חלשות ועניות לחברות חזקות ועשירות. מדינות מפותחות, שברשותן אמצעים כלכליים רבים למאבק ושנהנות ממערכת בריאות מפותחת הצליחו לצמצם את הפגיעה באזרחיהן לעומת מדינות מתפתחות שרבים מאזרחיהן הפכו לקורבנות המגפה. גם ברשות הפלסטינית, שבה מערכת הבריאות כמעט שלא מתפקדת ושבה רוב האוכלוסייה מתחת לקו העוני, הורגשו הפערים ואוזלת היד של הרשויות הורגשו בכל צעד של רמאללה.

"משבר הקורונה ברשות יצר ללא ספק החרפה של משברים קיימים", מסביר ד"ר ירון שניידר, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי וכתב בדסק הערבים של חדשות 12."הרשות הפלסטינית נאלצה להתמודד עם משבר הקורונה לצד ההתמודדות עם משברים נוספים – פוליטיים, כלכלים וחברתיים. ראשית, הקושי הראשון בניהול משבר הקורונה הוא לנהל טריטוריה מפוצלת ללא סמכות אחת ריכוזית. בנוסף לכך שישראל שולטת באופן חלקי על השטחים, בחלק נוסף שלהם, שנמצאים לפי החוק תחת אבו מאזן, אין באמת שליטה אפקטיבית של רמאללה. בחלק גדול ממחנות הפליטים – מבלאטה ליד שכם ועד למחנות בחברון – כמעט שאין נוכחות ושליטה אפקטיבית של הרשות. ברגע שמתעורר משבר משולב כזה, כלכלי ובריאותי, זה מתכון להחרפה".

נורית יוחנן, הכתבת לענייני פלסטינים ב'כאן 11' מוסיפה: "כאשר דרך ההתמודדות עם המשבר היא הפרדה בין אזורים בריאים לנגועים, הרי שתוואי השטח שעליו בנויות הערים הפלסטיניות הגדולות לא מאפשר שליטה באמצעות סגר. אם סוגרים ברמאללה את הכניסה הסמוכה לבית אל, ניתן לנסוע דרך הכפרים ולצאת ממקום אחר".

כשהחיים נעשים קשים יותר בלי האפשרות להביא משכורת מישראל 

זה לא סוד שהכלכלה הפלסטינית לא מדורגת בצמרת הכלכלות החזקות, בלשון המעטה. "כשמשווים את החברה הפלסטינית לזו הישראלית, המעבר הוא קשה. זה שינוי למדינת עולם שלישי", מסביר שניידר. "רמת ההכנה הממוצעת ברשות היא מתחת לשכר המינימום הישראלי, כל זאת – לצד פער חברתי בין פלסטינים בעלי אישורי עבודה שעובדים בארץ ומשתכרים לא רע ובאופן יציב, לבין הפלסטינים שעובדים בשטחי הרשות – ונאלצים להתחרות על משרות מוגבלות ובשכר נמוך באופן ניכר".

הקושי הכלכלי הזה הוחרף עם החלטתו הפוליטית של אבו מאזן, שלא לקבל מישראל את כספי המיסים בשל קיזוז יחסי של הכספים אשר מועברים למשפחות מחבלים על ידי הרשות, מהלך המוכר יותר כחוק להקפאת כספי טרור. כספי המיסים הללו מהווים, נכון לשנת 2019 כ-63% מהכנסות הרשות הפלסטינית. הנימוק לצעד הדרמטי היה אמנם הכבוד הלאומי, שמדבר לרבים בקרב הפלסטינים, אבל בסופו של יום – הוא פגע ב'חיים עצמם'.

"בסופו של דבר האדם ברמאללה, לא רק בחברון או בג'נין, לא יכול הביא משכורת הביתה וזה מוחרף על ידי משבר הקורונה", מוסיף שניידר. "הפערים החברתיים והכלכליים הללו הוחרפו בתקופת המאבק בנגיף. המגפה, שהתפרצה ברשות הפלסטינית בעיר בית לחם תחילה, חייבה כניסה לבידוד, לסגר ולהפסקת העבודה. בשונה ממדינת ישראל שבה רוב אזרחי המדינה קיבלו דמי אבטלה בתקופה זו, ברשות הפלסטינית רבים נפגעו בצורה חריפה יותר".

כששלטון מושחת פוגש אי אמון ציבורי 

חלוקת החיסונים נגד הקורונה אמורה הייתה להיות על בסיס קריטריונים בריאותיים וציבוריים בלבד, אבל כשצמרת ההנהגה נגועה בשחיתות – המהלכים לא שקופים דיו, והציבור מאבד אמון שהכרחי להתמודדות עם מגפה.

עם סיום החורף הספיקה מדינת ישראל לחסן את כל האוכלוסייה המוגדרת בסיכון וחיסנה את רוב הציבור הכללי. בזמן הזה רוב מדינות העולם, וגם הרשות הפלסטינית עוד השתרכו מאחור. ואולם, באזורי הגדה התפתחה תופעה יוצאת דופן בהיקפה – המרוץ אחר החיסונים הביא להתפתחותו של שוק שחור שבו נמכרו חיסונים באלפי שקלים. גם חודשים אחרי תחילת מבצע החיסונים בישראל פועל השוק השחור אבל הפעם עם מחירים נמוכים בהרבה.  אותו השוק העצים את הפער בין המעמדות החברתיים והכלכליים ברשות, כך שאוכלוסייה עמידה יותר הצליחה לרכוש חיסונים בעוד שהשכבות החלשות באוכלוסייה נותרו מאחור.

יוחנן מספרת כי חלוקת החיסונים חשפה חלק מהשחיתויות אצל הבכירים ברשות. הסתבר כי החיסונים, שנתרמו עבור הגנה על הצוותים הרפואיים שנלחמו בקורונה ועבור האוכלוסייה שהוגדרה כקבוצת סיכון, לא חולקו באופן שוויוני. חלק מן החיסונים הגיע אל בכירי הרשות ומשפחותיהם, כולל משפחתו של אבו מאזן השוהה בירדן. "זה עורר המון כעס וזה אישש את מה שהרבה פלסטינים מרגישים – שהשלטון ברמאללה דואג לעצמו. השלטון מושחת, וכשמגיע משהו מוגבל כמו חיסונים, עניין של חיים ומוות, הוא יחלק זאת לאנשיו ולא באופן שנכון מוסרית".

שניידר מוסיף שדרכה של הרשות להתמודד עם השמועות הללו הייתה פרסום תמונתו של אבו מאזן מתחסן רק בסוף חודש מרץ: "לא סביר שהוא חיכה עד אז, אלא שהם הבינו שיש רוח רעה נגדם סביב העניין הזה. אותה 'רוח רעה' הורגשה בעיקר ברשתות החברתיות שתססו סביב שחיתות הבכירים".

מה הלאה? 

אל מול התפקוד השלטוני הלוקה של הרשות הפלסטינית, עזרה מדינת ישראל לפלסטינים להתמודד עם הקורונה.  בנוסף לחיסונים שנתרמו לרשות על ידי מדינות אירופה, תרמה ישראל את חלקה למאמץ בכך שחיסנה מעל 100 אלף פועלים פלסטינים העובדים בשטחה. אותם פועלים זכו במנות החיסון מצילות החיים בשל המפגש השוטף שלהם עם אוכלוסייה ישראלית: "כשהחליטו לחסן את הפועלים העובדים בישראל כולם הגיעו, לא שזה יעזור למשפחה, אבל הם הבינו את היתרון ולא היה צריך לשכנע אותם", ציין שניידר.

ומה צופן לנו העתיד? האם שיתופי הפעולה שהתפתחו בין ישראל לרשות הפלסטינית סביב המאבק במשבר הקורונה מייצרים הזדמנות חדשה לשיתוף פעולה? שניידר ויוחנן חלוקים בדעותיהם.

"חד משמעית", אומר שניידר באופטימיות. "כשיש משבר שנכפה עלינו ועליהם יש לנצל כל הזדמנות לעזור ולשתף פעולה. כל שיתופי הפעולה האלו יעשו טוב לדעתי, בעיקר בבניית אמון בין ישראל לרשות הפלסטינית. יש כאן פוטנציאל שיכול להתממש ולשרת את שני הצדדים אם רק יסכימו לשתף פעולה בעניין הזה". יוחנן, אשר התראיינה לכתבה זו כמה ימים לפני תחילתו של מבצע 'שומר החומות' נשמעה פחות אופטימית: "אני חושבת שזה הראה את שיתופי הפעולה שקיימים ממילא, כאלה שעושים בשקט. זה גם היה בעיקר סביב נושאים בריאותיים ובין גורמי מקצוע – רופאים ישראלים ורופאים פלסטינים, העברת ידע רפואי, הכשרות רפואיות, אנשים וגופם שגם בזמני שגרה משתפים פעולה".