"הם מגויסים, אני חושבת שזה הגיע לביזוי מקצוע העיתונות"

החקיקה שאותה מקדמת הממשלה שמטרתה להביא לשינויים נרחבים ודרמטיים במערכת המשפט קוממה מאות אלפי אזרחים והובילה למחאה שבה רבים מהם לוקחים חלק. רבים רואים ברפורמה ככזאת שתוביל לשינוי תהומי שאינו דמוקרטי, וחלק תומכים בכינונה ורואים בה תיקון הכרחי למערכת המשפט. התקשורת, מתוקף תפקידה, מתווכת את המציאות המורכבת הזו לציבור הישראלי, ועיתונאים הפכו לשחקנים בעלי תפקיד במאבק או בתמיכה בחקיקה. 

שוחחתי על-כך עם שני עיתונאים, עפרה לקס (בשבע) וחן מענית (הארץ). כל אחד מהם עובד בכלי תקשורת שמזוהה עם צד מסוים, בעד ונגד הרפורמה המשפטית. בנוסף, שוחחתי גם עם שני אזרחים – שירה ויאיר – תומכת רפורמה ומתנגד לה, שלקחו חלק בהפגנות. מהשיחות עולה כי לכולם המדינה חשובה ויקרה, וכולם חרדים לגורלה.

התקשורת, התפקיד – והאיזון

"תקשורת צריכה לבקר את השלטון, לחשוף עוולות, ולשמור על הדמוקרטיה. אם התקשורת מזהה חשש לפגיעה בזכויות או חשש לפגיעה בדמוקרטיה, היא צריכה לדווח. תפקידה הוא לא ללכת ולהלל את השלטון", אומר חן מענית במענה לשאלה מה תפקידה של התקשורת בסיקור החקיקה. לקס מצטרפת ואומרת כי "תפקיד התקשורת הוא לדווח חדשות. אפשר להרחיב ולשער את השפעת המחאות, אבל צריך לדווח מה שחדש לפי הקריטריונים הקלאסיים של חדשות". 

"אזרח או כלי תקשורת שתומך במהלכי החקיקה, שלתפיסתי הם פגיעה מאוד משמעותית בדמוקרטיה, וכנגזרת מכך פגיעה בכל אחד מאיתנו, זו בעיה. החוקים הם מנוגדים לערכי היסוד של המדינה כולל ערכי היסוד של הימין והתפיסה של ז'בוטינסקי, בגין וכל הליכוד המסורתי. תפקיד התקשורת הוא לבקר את מהלכי החקיקה, ומה שבטוח – לא להלל אותם", מוסיף מענית.

גם שירה ויאיר, שהפגינו בעד ונגד הרפורמה, רואים בתקשורת ככלי עזר לדיווח עובדתי. "התקשורת היא הדרך שלנו האזרחים לדעת מה קורה במדינה", אומרת שירה, ומציגה קול של אלפי אזרחים שצופים מדי יום בחדשות בכלי התקשורת השונים. 

אובייקטיביות, האמנם?

המשכתי ושאלתי את המרואיינים על סיקור אובייקטיבי, ואם בכלל קיימת חיה כזאת. התשובות העלו הסכמה כי התקשורת אינה אובייקטיבית באופן גורף. "אין דבר כזה להיות עיתונאי אובייקטיבי, אבל יש חובה לעיתונאי להיות הגון", אומרת לקס, ומתמצתת את חובת תפקידו של כל עיתונאי – בעידן בו המידע רב ונגיש כל-כך, יש חובה מוסרית לעיתונאים להיות כמה שיותר הגונים – בדיווח ובאופן ההצגה של המידע. 

"אני חושב שהרבה פעמים בערוץ כזה או אחר נתקלתי בסיקור שהוא לא מבוסס עובדות. למשל יש כלי תקשורת שמשחררים סיסמאות כמו 'השופטים בישראל ממנים שופטים'. אלו סיסמאות של הפוליטיקאים, רוטמן למשל, וחלק מכלי התקשורת משתמשים בזה. זה פשוט לא נכון, בישראל שופטים לא ממנים שופטים. יש ועדה מסודרת לבחירת שופטים. אני קורא לכלי התקשורת – יש לכם אחריות. תדווחו עובדות", אומר מענית. 

עפרה לקס מטיחה בתקשורת ביקורת אחרת: "בסיקור המחאות האחרונות, התקשורת התגייסה מאוד לצד אחד, באופן שיש אמצעי תקשורת אחד שגם הכריז על התגייסותו כנגד הרפורמה לפני הבחירות שזה "הארץ", וזה לפחות לדעתי הגון, את יודעת מה את מקבלת. בעיניי אמצעי תקשורת אחרים מגויסים מאוד נגד הרפורמה. אני חושבת שזה הגיע למקום של ביזוי מקצוע העיתונות". 

לקס מוסיפה דוגמה להטיה ברורה, מהצד שנגד הרפורמה: "אולפן פתוח בימי 'השיבוש הלאומי'. אולפן פתוח זה דבר שעושים למשל כשיש פיגוע או כשיש ביקור היסטורי של נשיא מדינה מסוימת. כשיש הפגנות אפשר לדווח עליהן, אבל לא לעשות אולפן פתוח. בנוסף, כלי תקשורת מסוימים ראיינו את מובילי המחאה ושאלו אותם מעט מאוד שאלות קשות. יכול להיות שאתה כעיתונאי חושב שאנחנו על סף אסון. אבל איפה אתה במקצוע שלך? זאת אומרת, האם אתה יכול לנתק את עצמך?".

גם המשתתפים בהפגנות, שירה ויאיר, הסכימו שקיימת הטיה בסיקור התקשורתי של המחאות האחרונות. "תקשורת השמאל הזדעקה על הרפורמה, הציגה אותה כאילו העולם מתהפך והולכת להיות פה מציאות שהיא גיהינום", אומרת שירה. יאיר מסכים ממבט רחב יותר על היכולת או חוסר היכולת לסיקור שאינו מוטה: "אין דבר כזה תקשורת אובייקטיבית. בוודאי שקיימת הטיה. אפשר לראות את זה החל מהדיווחים על כמויות המפגינות והמפגינים, דרך השם שהיא נותנת למהפכה המשפטית, שרפורמה היא לא, ועד הדרך שבה היא מדברת על המהפכה באולפנים ובטורים בעיתון".

רפורמה או הפיכה?

במהלך סיקור המחאות האחרונות, ניתן היה לשים לב לטרמינולוגיה שבה השתמשו כלי התקשורת. כלי התקשורת שנטו יותר לתמוך ברפורמה כינו אותה "רפורמה משפטית", וכלי התקשורת שנטו יותר להתנגד לרפורמה כינו אותה כ"הפיכה משטרית" או "מהפכה משפטית". הדבר נגע באזרחים רבים, שמעניקים לטרמינולוגיה משמעות רבה.

"רפורמה זה לא!" אומר יאיר. "התומכים כמובן ימשיכו לקרוא לדבר הזה רפורמה ולשקר לציבור כי יש להם אינטרס, והאינטרס הוא כמובן להקטין את המשמעות של הדבר. הרי רפורמה זה דבר טוב, חיובי, מתבקש. אבל זה ממש מהפכה שחוקיה פשוט לא דמוקרטיים. לאן הגענו?". שירה מוסיפה ואומרת כי לדעתה "המונח 'הפיכה משטרית' מקפל בתוכו עמדה, כי מטבע האדם הפיכה מצלצל לאוזן האדם כדבר אגרסיבי, אלים, כופה, מערער את המצב הקיים במובן שלילי, וזו לדעתי לא המציאות. מדובר בשינוי ותיקון טוב למערכת המשפט, כפשוטו". 

השפעה על האזרחים

כיום, אחוז האזרחים שרואה בתקשורת מקור עובדתי מהימן, הוא נמוך מתמיד. על-פי סקר מדד האמון של ארגון "מעלה", לציבור הישראלי יש חוסר אמון כמעט מוחלט בגופים שונים ובראשם התקשורת. ההטיה התקשורתית, ההתייצבות החד-משמעית של כלי תקשורת שונים לצד מסוים, והשימוש בטרמינולוגיה מסוימת, משליכים באופן ישיר על מידת האמון של האזרחים בתקשורת. כאשר שאלתי את המרואיינים על השפעת התקשורת, קיבלתי תשובות מגוונות ומעניינות.

"התקשורת בישראל היא תקשורת שמאל. זה דבר ידוע. אבל, העם בישראל הוא ימני. אז בעיניי, קיימת השפעה של התקשורת לטווח הקצר אבל פחות השפעה על הטווח הארוך. כלומר, אנשים יכולים לתפוס את המציאות כמאיימת, יכולים לחשוב שיריב לוין מביא אותנו לאסון, אבל בסוף העמדות הכלליות שלהם יישארו אותן עמדות והתקשורת לא תזיז אותן", אומרת לקס.

גם מענית חושב שהשפעת התקשורת מוגבלת. "יש השפעה, אם כי אני חושב שהיא לא גדולה. למשל אחרי הפיטורים של גלנט, אנשים הרגישו הזדהות בצורה אותנטית, ויצאו ספונטנית למחות. אולי אנשים הרגישו פחד, אבל אני לא חושב שבגלל התקשורת. לדעתי הפחד הוא בגלל שהם רואים דברים שלא היו בישראל מעולם. אני חושב שאנשים לא טיפשים, ומבינים בדברים האלה, במיוחד האזרחים היותר מבוגרים שיצאו לרחובות כי הם גדלו בישראל אחרת".

בקרב המפגינים תפיסת מציאות שונה אודות ההשפעה של התקשורת:

"לחלוטין יש לתקשורת השפעה", אומר יאיר שהפגין נגד הרפורמה. "אני יכול להעיד על ההורים שלי, שלא נמצאים בכלל בלב הסערה כמוני וניזונים בעיקר מהתקשורת, שהחליטו לצאת לצומת הסמוך להפגין כל מוצ"ש כי הם הבינו מהתקשורת שחייבים להילחם על המדינה".

גם שירה שהפגינה בעד הרפורמה חושבת שהיתה לתקשורת השפעה, אך שלילית. "אני חושבת שהדרך שבה רוב כלי התקשורת בישראל הציגו את המחאה השפיעו משמעותית על האזרחים, באופן שלילי. התקשורת הציגה את האירועים כהפיכה, כערעור של המצב היציב, כצעד שלא ניתן לחזור ממנו. אני חושבת שזה זרע הרבה פחד באזרחים, ולכן יצאו להפגין מתוך הבעת מצוקה אמיתית".

מקרי קיצון או זכות הפגנה בסיסית?

בהפגנות נגד הרפורמה בלט קומץ של מפגינים עם דגלי פלסטין מונפים, ומנגד ב"הפגנת המיליון" של תומכי הרפורמה, נצפו אזרחים דורכים על שלט ובו שופטי בג"צ והיועמ"שית. המקרים הללו סוקרו בהרחבה. לקס מדגישה את המשמעות של הירידה לפרטים במקרה כזה. לדעתה, יש חשיבות למספר דגלי פלסטין שהונפו ביחס לדגלי ישראל שהונפו, וכן ולזהות המניפים. היא מוסיפה ואומרת ששמעה אישית על אנשים שהפסיקו לבוא להפגנות בקפלן בגלל דגלי פלסטין, שהיו יותר מדי בשבילם. 

שירה מוסיפה: "אני רוצה להאמין ששני המקרים הם מקרי קיצון, שלא משקפים את דעת רוב המפגינים. עם זאת, אני חושבת שהתקשורת שבחרה להתמקד בהנפת הדגלים, ניסתה לעורר את הציבור שקורה משהו קיצוני. לגבי השלט בהפגנת המיליון, אני הייתי שם. מדובר בשלט שהונח על הרצפה לפני שהונף, ועברו שם אנשים ודרכו עליו, בלי להבחין על מה הם דורכים. כמובן שתקשורת השמאל בחרה להציג את זה בראש חוצות, כאילו זו הייתה מטרת ההפגנה כולה. זו חד-משמעית הטיה".

יאיר מוסיף כי "דגלי פלסטין הם דגלי הלאום הפלסטיני שחי לצידנו ובתוכנו. כמו שאנחנו העזנו להניף את דגלנו בבאזל ולייסד את מדינת היהודים, ככה גם להם מותר להניף את דגלם, ולא צריך לכעוס על זה. בנוסף, צפיתי במספר סרטונים בהם ראיתי אנשים דורכים על שלט עם דמותם של נשיאי בית המשפט העליון. בכל מקום אחר כנראה, זה לא היה קורה".

שאלתי את לקס ומענית האם הם חושבים שיש תפקיד ייחודי לתקשורת לשמור על אחדות העם, במיוחד בתקופה מורכבת כמו היום? קיבלתי מהם תשובות מעניינות, עם מסר ומבט לעתיד:

"תפקיד התקשורת הוא לא לאחד את העם" אומרת לקס, "אלא לדווח על חדשות, לפרשן, ולתווך את המציאות. עם זאת תפקידה הוא גם לא לשסע, לפלג ולזרוע היסטריה. אני הייתי רוצה לראות תקשורת הגונה ואחראית, מה שכיום לא קורה. כשאת הולכת לעבודה וכולם חושבים כמוך – שהרפורמה היא אסון ושצריך להיאבק בה, וכל אחד מלהיב את השני – ב"וואו, טוב שיש לנו טייסים סרבנים, בואו ניתן להם מקום". בעצם שוכחים שיש צד שני, שהוא צד רציני עם המון תמיכה בעם. אני לא אופטימית בדבר הזה. לדעתי אולי יהיה לזה איזה תיקון כשהלהבות ישככו. הלוואי שתהיה תקשורת אחראית והגונה, זה כל-כך חשוב". 

מענית מסכים עם דבריה של לקס ומוסיף: "אני חושב שעם כל הכבוד להפחדות מפני קרע בעם, בסוף יש פה מאבק אידיאולוגי ומאבק על דמותה של המדינה שצריך לנקוט בו עמדה. ברור שלא צריך לעודד קרע בעם, או לחולל ריב ומדון או דברים יותר גרועים. אבל בוודאי שצריך להביע במקרה כזה עמדה נחרצת, גם בתקשורת. אי אפשר לשבת מצד ולהגיד 'אני עכשיו אתן לחוקים אנטי-דמוקרטיים לעבור כדי שלא יהיה קרע בעם'. אז כמובן שאלימות צריך לגנות תמיד, אבל למחות ולסקר זאת זה לא לעודד קרע בעם".