"יש קו שאסור לחצות, אבל כתבים פוליטיים בכירים עשו את זה"

אין ספק שלסיקור תקשורתי יש השפעה ציבורית רחבה, בעיקר בזמן הפגנות ופעולות מחאה נגד השלטון. ההפגנות האחרונות, ממושכות וגדולות באופן חסר תקדים בישראל, סיפקו "תצוגת תכלית" לאופן שבו כלי התקשורת מסקרים מחאות, והמציאות הזו מאפשרת לבחון כיצד התקשורת מנווטת בין המחאות בעד ונגד השינויים במערכת המשפט. "שומרי הסף" שוחח עם שני עיתונאים ושתי מפגינות כדי להבין מה הם חושבים על הסיקור התקשורתי ואיך הוא השפיע עליהם. 

–

זה היה ערב יום ראשון, תחילתו של שבוע חדש ולא רגיל. באותו שבוע של סוף חודש מרץ, הייתה אמורה הכנסת להצביע על תיקון החוק שמאפשר את שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, זאת כחלק מהשינויים במערכת המשפט שאותם הוביל שר המשפטים לוין. המחאות הרבות נגד הרפורמה היו בעיצומן, כאשר ארגוני המחאה הכריזו על 'שבוע השיבוש'. ערב קודם לכן, הזהיר שר הביטחון גלנט את ראש הממשלה ואת שר המשפטים לגבי התוצאות החמורות שתוביל החקיקה על מערכת הביטחון. בשעה 21:55 באותו יום, יצאה ההודעה של ראש הממשלה על פיטורי שר הביטחון, מה שהוביל לגל מחאות אדיר ממדים במספר מוקדים  שנמשך אל תוך הלילה והיווה למעשה את נקודת השיא של המחאות נגד השינויים במערכת המשפט. מהדורות החדשות המרכזיות של אותו ערב שידרו את תמונות המוחים והמוחות בשידור שנמשך אל תוך הלילה. ערוצי תקשורת המזוהים עם הימין הפוליטי והמגזר הדתי והשמרני התומך בממשלה, סיקרו גם הם את ההפגנות. בחלק מן מערכות התקשורת הוכרז 'מצב חירום', כזה שמופעל באירועים תקשורתיים גדולים ובלתי צפויים כמו מבצע צבאי או פיגוע טרור. 

לסיקור תקשורתי של הפגנות תפקיד מכריע בעיצוב התפיסה הציבורית וההבנה של הציבור את מהות ההפגנות ואת עצם קיומן. דעת הקהל בנוגע למחאות עשויה להשתנות באופן משמעותי בהתאם להטיות ולאג'נדות של כלי התקשורת. יש כאלו שיכולים לספק סיקור מקיף, לשפוך אור על דרישות המפגינים, בעוד שאחרים עשויים להמעיט בערך האירועים או להזיק להם, תוך שימת דגש על אלימות או הפרעה. 

"כלי התקשורת צריכים לסקר את המחאות אבל גם לשים לעצמם גבול מסוים", טוען יהודה שלזינגר, עיתונאי והכתב הפוליטי של 'ישראל היום'. "אפשר להביע דעות, אבל יש קו שאסור לחצות וזה הקו שבו עיתונאי הופך להיות פעיל פוליטי, ואת הקו הזה חצו כמה כתבים פוליטיים בכירים מאוד. ברגע שהם קוראים להגיע להפגנות, הם הופכים להיות פעילים פוליטיים, זה האירוע הכי משמעותי שקרה פה".

חיים הר-זהב, עיתונאי ועורך ב'חדשות 13' חושב דווקא הפוך: "זו הפעולה הנכונה בעיני, אם למערכת חדשות יש עמדה היא צריכה להביע אותה בריש גלי כי זה מאפשר פרשנות לקוראים ולצופים. מי שבא לקרוא את עיתון 'הארץ' לדוגמא, יודע מה העמדה שלו והוא גם מבין שהעיתון לא מנסה בשום צורה להציג לו את העולם כמדף עם דעות ושייקח מה שמתאים לו. 'הארץ' אומר לקוראים שלו מה נכון ומה לא נכון. מן הצד השני אפשר לקחת את 'ערוץ 14' שתומך במובהק בראש הממשלה. יש כאלה שיתחברו לזה ויש כאלה שלא, אבל צרכן התקשורת יודע מי עומד מאחורי המערכת ומבין שמתווכים לך את המציאות דרך פילטר".

אבל האם התקשורת לא צריכה להיות אובייקטיבית, בעיקר בכל הקשור לסיקור מחאות על נושא מפלג כל כך? 

"בעיני האובייקטיביות היא מאוד מסוכנת", טוען שלזינגר. "בתקופת ההתנתקות כולם קיבלו את הפאנל המאוד חד גוני שהיה בערוצי הטלוויזיה כאיזשהו אירוע אובייקטיבי וככה נגרר הדבר, שלא יודעים מה דעתו של עיתונאי ואז חושבים שהוא באמת אובייקטיבי ומקבלים את דעתו כאילו היא הדעה האובייקטיבית. זה מסוכן וגורם לעיוות. אני מעדיף שידעו את הדעות של העיתונאים ושהם יהיו מאוזנים. זאת אומרת שעל כל שני שמאלנים יהיו שני ימנים, שהדעות יהיו מגוונות באולפן". 

הר-זהב מסכים: "אני לא חושב שיש דבר כזה אובייקטיבי. אני חושב שהמיתוס הזה 'סיקור אובייקטיבי' הוא בולשיט. לדוגמא אם איש חמאס וחייל צה"ל נהרגים ברור לגמרי שהסיקור שלי יהיה שונה, למרות שבשני המקרים אדם חמוש נהרג. זה ברור מתוקף היותי ישראלי שאוטומטית יש לי אמפתיה לחייל במיליוני אחוזים יותר". 

—

נראה כי העמדה העיתונאית העולה מתשובות המראויינים כאן בנושא מאוד ברורה – תקשורת לא צריכה ולא יכולה להיות אובייקטיבית. אבל מה חושב הציבור אשר צורך את התקשורת וגם השתתף בהפגנות? אביה גלס, סטודנטית בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה בירושלים, אשר לקחה חלק פעיל בהפגנות בעד הרפורמה במערכת המשפט, טוענת כי "התפקיד של התקשורת הוא לדווח מהשטח, לפרשן ולהביע דעה בצורה אתית ומציאותית. כולנו יודעים שאין דבר כזה תקשורת אובייקטיבית, אבל לפחות כדאי שתהיה אחראית ושתדווח עובדות". 

גם עמית מלמד, סטודנטית למשפטים באוניברסיטת תל-אביב וממובילות מחאת הסטודנטים נגד הרפורמה, מדגישה את חשיבות סיקור האמת: "התקשורת לא יכולה להיות אובייקטיבית, אבל הייתי שמחה שכל כלי תקשורת שמסקר משהו ייתן עובדות ולא פייק. לדעתי, כל עוד יש מגוון של ערוצים והם אומרים את העובדות הנכונות ולא מפיצים פייק אז שכל אחד יוסיף את הדעה שלו בכל מני דרכים".

ומה אתן חושבות על סיקור המחאות הנוכחיות?

"לדעתי היא זכתה לסיקור רחב מאוד, יותר ממה שהיא אמורה היתה לקבל", קובעת אביה. "היו כמויות של אולפנים פתוחים, מוצ"שים ברזל במהדורות החדשות, זה מוגזם בעיני. יש אנשים שהסיקור הנרחב זרע בהם פחד וחרדה לגורל המדינה ועתידה, אבל אני חושבת שאנשים לא מטומטמים וכן יש להם דעה עצמית והם לא מושפעים מכל סיקור תקשורתי כלשהו". 

עמית מוסיפה: "אני מניחה שלתקשורת יש חלק נכבד בדבר הזה, כי היה צריך שמישהו יספר לאזרחים על מה שקורה, ואם הגענו לכמות כל כך גדולה של מפגינים אז אני מניחה שאופן הסיקור של המחאות לגמרי השפיע על דעת הקהל הישראלית ואפילו הוציא את האזרחים מהבית להפגין".

—

אז איך אפשר למדוד אם כלי תקשורת הוא אובייקטיבי או לא, ואיך מאפיינים הטיה פוליטית בסיקור מחאה? הדוגמא הכי טובה מהמחאות האחרונות היא הכינוי שכלי התקשורת נתנו למושא המחאה, החל מ'רפורמה משפטית' ועד ל'הפיכה משטרית'. "הכינויים 'רפורמה משפטית' ו'מהפכה משפטית' מקובלים עליי", אומר שלזינגר. "יש כל מיני הגדרות. ברף הזה שתי ההגדרות נכונות. 'מהפכה משפטית' הוגדרה גם על ידי שר המשפטים, כלומר הוא רוצה לעשות מהפכה בסוגיה המשפטית. אבל כשאתה אומר הפיכה משטרית זו כבר נקיטת עמדה". 

גם במקרה הזה, הר-זהב חושב אחרת. "עיתונאי ניטרלי הוא עיתונאי גרוע", טוען הר-זהב, ומוסיף: "רפורמה? הפיכה משפטית? משטרית? השם הוא בחירה פוליטית כי ככה אני מסמן את גבולות הגזרה הפוליטיים. אני אומר לדעתי מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע. אני מאמין שעיתונאי לא צריך להיות מהאו"ם". 

עמית, שכאמור משתתפת באופן קבוע בהפגנות הנגד, ואף לוקחת חלק בהובלת מחאת הסטודנטים, טוענת כך: "יש בעיני הבדלים עצומים בין 'רפורמה משפטית' ל'הפיכה משטרית' וברור שהמשמעות שונה. דעתי שהמונח 'רפורמה משפטית' הוא חיובי מדי ונועד רק להציג את הדבר הזה בצורה שבה הפוליטיקאים שיזמו או מקדמים אותו רוצים שהציבור יראה אותו ולכן 'מהפכה משפטית' קצת יותר מחובר למציאות. אנחנו במחאה משתמשים במונח 'הפיכה משטרית' ואני חושבת שזה מדויק לחלוטין. אם כל החוקים האלו יעברו, באמת תהיה פה הפיכה משטרית". 

מנגד, אביה שפעילה בהפגנות בעד החקיקה, חושבת שהמונח 'רפורמה' מדויק יותר. "רפורמה זה 'שינוי', 'מהפכה' זה מביא ישר לקונוטציה שלילית, כאילו איזה רודן מגיע ומשליט כאוס בכל. מה שהממשלה מציעה זה סדרת חוקים שישנו את פני מערכת המשפט, מה שפוליטיקאים רבים, משמאל ומימין, רוצים מזה שנים". 

אם זה היה תלוי בך, מה היית משנה בדיווח של העיתונאים על ההפגנות? 

"אובייקטיביות לא תהיה", אומרת אביה, "אבל כן התקשורת צריכה קצת יותר להיות עובדתית ומציאותית. למשל שעיתונאים ילכו פיזית להפגנות הצד השני רק כדי לראות בעיניים מה הולך שם. זה יכול לעזור לסיקור שלהם להיות יותר עובדתי ויותר אחראי. הייתי מכניסה גם אנושיות, לפי ראיה ממקור ראשון של הצד השני". 

עמית שמפגינה נגד החקיקה מוסיפה: "אהיה כנה ואגיד שאני לא כל כך צופה בתקשורת של הצד השני. אני מחפשת בעיקר שאת מה שאומרים על המחאה שלנו, ככה שקשה לי לענות על זה. חוץ מלהגיד שאני פחות מתחברת לאופן שבו ערוץ 14, לדוגמא, מסקר את המחאות, אין לי כל כך מה להוסיף".

הצורך לקחת חלק באירוע היסטורי

לבסוף, שאלתי את המרואיינות מדוע הן החליטו להשתתף במחאות, כל אחת להפגנה של הצד שלה. עמית הסבירה לי כיצד הבשילה ההבנה אצלה דרך האקדמיה. " עברתי שיעור של המרצים שלי למשפט חוקתי והם סיפרו לנו על כל חוקי ההפיכה המשטרית. זאת היתה ההתעוררות שלי. הבנתי במקביל שקמה לה מחאת סטודנטים בכל הארץ וישר ידעתי שאני מצטרפת, לא הייתה שאלה בכלל. הרגשתי צורך להיות חלק מזה כי הרגשתי שהעתיד שלי נלקח ממני. הרגשתי שההפיכה המשטרית הזאת תשנה את אופי המשטר במדינה, תקדם פה חוקים שייקחו את הזכויות שלי, ותבנה את המשטר באופן כזה שאי אפשר יהיה לבטל את החוקים או להביע עליהם ביקורת. אני אוהבת את הארץ ורוצה להמשיך לגור פה, לא בהכרח מציונות אלה מהעובדה שזה הבית שלי והמשפחה שלי והאנשים שאני אוהבת נמצאים פה. זאת הסיבה שיצאתי והפגנתי". 

גם אביה מדברת על עתיד המדינה ומספרת על התחושה של החמצה לצד הרצון להישאר מאוחדים. "הרגשתי שגונבים אותי. כבר שנים רבות יש רצון של הרבה חלקים מהעם לבצע שינויים במערכת המשפט, ובצדק. הרגשתי שיש פה הזדמנות פז שאולי לא תחזור בשנים הקרובות, וכדאי לחזק את ידי מי שמוביל את התוכנית הזו, כי יש נגדם כל כך הרבה הסתה ורוע. הרגשתי שאני נלחמת על עתיד המדינה שלי, שלא תיכנע לסחטנות ולקומץ אנשים שיודעים לעשות רעש. למרות הכל, אני כן מאמינה שכולנו אחים, באמת ולא כקלישאה. אני אוהבת את העם שלי בצורה לא נורמלית. ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים, זה כל היופי. הלוואי שנשכיל לראות את המאחד ולא את המפריד, זה לגמרי תלוי בנו".