"תפקיד העיתונאי הוא לא רק לדברר, בנושאים כאלה לדעתי חשוב להביע דעה"

היא שירתה בגלי צה"ל, עבדה כקריינית חדשות ושדרנית, למדה פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית והתחברה לנושאים הכלכליים-חברתיים, ואז החלה לעבוד ברדיו Ynet ושימשה ככתבת שטח. כיום היא מגישה תכנית בוקר ונחשפת למאות סיפורים, כאשר את חלקם היא רואה לנכון לקדם. אלכסנדרה לוקש שוחחה עם שומרי הסף על עבודת העיתונאים ועל המניעים שלהם לסקר ולקדם נושאים שונים.

כיצד את בוחרת את נושאי הסיקור שלך?

"קודם כל, צריך להגיד, זה ממש תלוי מה הנושא. עד כמה יש לי היכרויות עם הנושא, מה החשיבות של הנושא בעיניי, בעיני הצופים, הקוראים והמאזינים שלנו, ובעיני Ynet. נושא שהוא יותר קרוב לסדר העדיפויות, והוא ראוי יותר בעיניי, מן הסתם יהיה לי יותר קל לגשת אליו".

האם הסיקור התקשורתי לא מציג לעיתים קרובות עמדות פרטיות ואת עמדות הממסד הרשמי, כמו סיקור מחאתם של מתנגדי חיסוני הקורונה כנגד אנשי משרד הבריאות?

"זו לא בהכרח הדעה שלי. אני עובדת בגוף תקשורת – יש לי עורכים. אני לעולם לא אתן לדעות שלי להכתיב משהו. במקרה מסוים, כאשר מדובר במחאה אלימה ואיומים על אנשים כמו ד"ר שרון אלרואי פרייס, מן הסתם היחס [בסיקור של המוחים – ע.ב.] יהיה פחות חיובי. אבל זה לא שאני נותנת לדעותיי להכתיב את מה שקורה בראיונות. אני לא עיתונאית עצמאית. אני פועלת במערכת. אני משתדלת להיות עניינית. אם יש משהו שחשוב לי אקסטרה לקדם, כן תהיה לי גישה יותר פתוחה אליו. אין כאן עניין של דעות, אלא סדר עדיפויות של המערכת והציבור כולו".

מה דעתך על עיתונאים אקטיביסטים למען מטרה מסוימת?

"אקטיביסט היא מילה מאוד גדולה. אתה יכול להיות אקטיביסט של נושא חשוב כמו מחאת הנכים, אבל אקטיביסט יכול להיות גם אדם שהוא נגד משרד הבריאות בעניין חיסוני הקורונה. מן הסתם, ההתייחסות שלי במקרה הזה תהיה שונה בתכלית. אם אקטיביזם זה משהו שהוא יותר בקונצנזוס או שהוא נושא שבעיניי חייבים לעשות בו שינוי – כמו עונשים לא מספקים במערכת המשפט לעברייני מין, או בעניין תאונות הדרכים ועברייני תנועה – מן הסתם היחס יהיה יותר חיובי".

בשנת 2011 התקיימה 'המחאה החברתית', מחאה שפעלה כנגד המצב בשוק הדיור והעלתה לכותרות את הבעיות הכלכליות והחברתיות בישראל. בשונה ממחאות קודמות, המחאה החברתית זכתה לקונצנזוס בכל ערוצי התקשורת. היא סוקרה לעומק וקיבלה תמיכה רחבה. חלק מהעיתונאים שסיקרו את המחאה בשטח, כתבו נאומים וניהלו קשרים קרובים עם מנהיגי המחאה. ובדומה, גם ב'מחאת בלפור', עיתונאים תפסו צד במאבק.

מה את חושבת על כך?

"אני לא יודעת מה יכול להניע עיתונאי לעשות דבר כזה. לעיתונאי יש את ההשפעה הכי משמעותית שיכולה להיות, במיוחד בתקופת המחאה החברתית שבה לתקשורת הממסדית הייתה יותר השפעה מאשר היום. אני מתנגדת לתופעה כפי שתיארת אותה, אין כאן גילוי נאות מינימלי. אם הם כותבים נאומים ונמצאים בקשר הדוק מדי עם המוחים ולא כמקורות, יש כאן בעייתיות. אפשר להיות בעד המחאה החברתית, אבל כשזה הופך להיות משהו בעד ונגד ראש הממשלה או הכתמה של מאבק, זה לא משרת את המחאה, אלא הפוך. אפשר לכתוב מאמרי דעה בעד המחאה החברתית, אך עיתונאים צריכים להיות נקיים, הם צריכים להיות נטו כלכליים-חברתיים".

אבל עיתונאים רבים מגיעים לתקשורת כדי להגיע לחקר האמת ולנסות להשפיע לטובת החברה?

"כן, אני מסכימה איתך, השאלה איפה עובר הגבול. נניח מאבק מערכת החינוך, מאבק הפעוטונים, היעדר סייעות וגננות – זה משהו שבבירור אני אדבר כנגד המערכת. ברור שתפקיד העיתונאי הוא לא רק לדברר, אבל השאלה איך עושים את זה ואיך מביעים את הדעה. אני פשוט מביאה את הדעה שלי, ואני משתדלת לעשות את זה רק בנושאים כאלה כי הגבול מאוד דק. אני לא עיתונאית אקטיביסטית ולא עיתונאית עצמאית, אבל בנושאים כאלה לדעתי חשוב להביע דעה ולא סתם לשאול שאלות".

אז מה בעצם ההבדל בין כתבי רווחה שדורשים תשובות משר הרווחה לבין עיתונאי שפועל לרעיון חברתי-פוליטי אחר?

"לכתבי רווחה אין מאפיינים שדומים, למשל, לאורלי בר לב שהיא עיתונאית אקטיביסטית", מסבירה לוקש. "כתבי רווחה הם עיתונאים שמזדהים עם נושא הסיקור שלהם, הם מלכתחילה פועלים מתוך הזדהות לסדר יום חברתי. אי-אפשר להשוות אותם לעיתונאים אקטיביסטים שמנסים לפזר קונספירציות משפטיות או בריאותיות. זה מגיע מתוך האדם. אם, נניח, אנו לוקחים שתי דוגמאות של עיתונאיות ותיקות שעברו כברת דרך. כל אחת מגיעה מתוך האופי שלה ומתוך האישיות שלה ובוחרת לנתב את זה לאקטיביזם שלה. זה כן נובע מתוך מאפיינים וסדר עדיפויות, אך אין מאפיין אחיד מן הסתם".