"עיתונאי מנצל את ההשפעה שלו כדי להוביל לתהליכים – אני בעד הדבר הזה"
עמיחי אתאלי, עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות", מסביר מדוע אקטיביזם עיתונאי נחוץ בעידן הדיגיטלי של ימינו וכדאי שיהיה בכל הצדדים של המפה הפוליטית
- 8 ביולי 2022
- 0
עיתונאים זכו לביקורות מאז ומתמיד. הציבור הורגל לצפות מעיתונאים להיות צינור אובייקטיבי להעברת מידע וחסר מעורבות רגשית בנושאי הסיקור. אך כיום, תופעת האקטיביזם העיתונאי, השימוש ברגש בתקשורת, וניסיונות ההנעה לפעולה שעיתונאי יכול לעשות בקליק, שכיחות למדי. עמיחי אתאלי, עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות", שופך אור על התופעות בראיון עם שומרי הסף.
מדוע לדעתך אנו רואים יותר אקטיביזם בעולם התקשורת ומעורבות אישית של עיתונאים?
"התופעה היא שהעיתונאי היום הוא לא רק צינור של העברת מידע, אלא הוא מביע את דעתו ומנצל את ההשפעה שלו כדי להוביל לתהליכים – ואני מאוד בעד הדבר הזה. אני בעד כי אני חושב שבעידן הנוכחי אין כבר משמעות להעברת המידע. לא צריכים אותנו כעיתונאים בשביל להעביר מידע מנקודה אחת לאחרת. "מהפכת המידע" גרמה לדבר הזה לקרות גם בלעדינו, והערך המוסף שלנו הוא לתת ערך".
הדברים הללו עומדים במתח או אפילו בניגוד לתפיסה שכיחה על מהות העיתונות. לפני כחמישים שנה, החוקרת גאיה טוכמן תיארה את תפיסת האובייקטיביות העיתונאית בקרב אנשי תקשורת בארה"ב. היא אף הציגה כללים שכיחים ומקובלים שלפיהם עיתונאים פועלים בשדה התקשורתי, ובבסיסם אובייקטיביות וריחוק אישי ורגשי מנושא הסיקור.
כשנשאל אתאלי לגבי תפקיד העיתונאי ביחס לאקטיביזם ולאובייקטיביות הוא השיב: "אפשר להסכים עם הדעות שאני מנסה להשפיע לטובתן ואפשר הפוך אליהן. אפשר לצרוך את התוכן שאני יוצר ואפשר שלא לצרוך. אבל אני חושב שהתפקיד שלי כעיתונאי הוא לנסות לדחוף את המציאות למקומות שאני מאמין בהם כי אחרת אין לי באמת משמעות אמיתית בעידן הנוכחי".
מדוע?
"פעם היית צריכה את העיתונאי ואת כלי התקשורת בכלל כדי לדעת מה קורה. היום את לא צריכה. היום את מסתדרת – את מקבלת את המידע בטוויטר, באינסטגרם, את פחות צריכה אותי כדי לדעת מה קורה. היום מה שאני נותן לך – העיתונאי לצרכן בקצה, זה את ה-"פריימיניג", את המסגור. ולכן בהקשר הזה בעיניי, זה חייב לבוא יחד עם הבעת דעה ואפילו הנעה לפעולה. זה משהו שהוא בלתי נפרד מהתהליך".
אתאלי מדגיש את העובדה שניסיון האיזון בין אובייקטיביות הדיווח לבין אקטיביזם בעידן הנוכחי קשה, במיוחד לעיתונאי בתחום הסיקור הפוליטי שמטרתו לשדר אמינות: "זה שדה מוקשים מורכב מאוד, זאת התנגשות שהיא אינסופית, אבל אני עדיין רואה בה ערך. זאת אומרת, ברור לי שאם אתה אקטיביסט עיתונאי שיש לו דעות פוליטיות שגם מביע אותן, זה מעורר עלייך תמיד את המחנה הפוליטי הנגדי. ועדיין אני חושב שזה חשוב שזה קורה וזה צריך לקרות בכל הצדדים – שיהיה קול לכל אחד מהצדדים, ואז כך אנחנו נימנע מלהיות חד צדדים".
אז איפה עובר הגבול בין מותר לאסור באקטיביזם עיתונאי?
"קודם כל ברור שיש גבולות. איך מדייקים אותם? זה פשוט תוך כדי תנועה מתוך המציאות ובעיקר דרך חוש של טעם טוב. עדיין, כשאתה מסקר את המציאות ואת החדשות, צריך לנסות להיות כמה שיותר אובייקטיבי ונייטרלי ולעשות את ההפרדה המוחלטת בין דעה לידיעה. כשאתה מביא את הידיעה, תנסה להביא אותה הכי נקייה שיש, וכשאתה מביע את הדעה צריך שזה יהיה ממוסגר היטב כדי שיבינו שזו דעה, ושהדעה שלך לא תראה כידיעה".
ומה דעתך על השימוש התכוף ברגשות בסיקור התקשורתי בישראל?
"השימוש ברגשות בתקשורת בהחלט מוסיף עניין, אבל זה פוגע באובייקטיביות. בסוף לא באמת מעניין ורלוונטי מה אני מרגיש לגבי נושא X או Y. כלומר זה בהחלט הרבה יותר מעניין, אישי, מציאותי ומוסיף איזה עניין של "חום וקור" ולא רק שֵכל יבש, אבל-ודאי-שזה-משבש-את-האובייקטיביות. כי-אם-אני חוויתי חוויה באופן אישי בצורה הכי קיצונית שיכולה להיות בעולם, זה בסוף החוויה המאוד מאוד סובייקטיבית שלי והיא לא אובייקטיבית".
אז השימוש ברגשות אישיים מאיים לדעתך על אובייקטיביות בתקשורת?
"אני חושב שזה מורכב כי זה גם וגם. מצד אחד זה טוב כמו שאמרתי קודם כי זה מעמיק את החוויה, מצד שני לא בכל דבר יש טעם טוב. נדרש חוש טעם טוב ודיוק גבולות מפני שזה עלול ללכת למניפולציה, והאחריות שלנו היא לא לתת לזה ללכת לשם".
