"מה אתם מעסיקים את הפשיסטית הצווחנית הזו"? עיתונאיות דתיות – והתגובות ברשת

גבר, אישה, ימני, שמאלני, צעיר או מבוגר – זה לא משנה מי אתה, מה אתה או על מה אתה כותב – אתה עלול להיתפס כעוין.

תופעת "התקשורת העוינת" הינה תופעה נרחבת, המתארת מצב בו צרכני התקשורת עם דעות שונות רואים גם את אותה ידיעה, אפילו ניטרלית לחלוטין, כעוינת כלפיהם. במקרים רבים התוכן התקשורתי מתפרש על ידי הקורא או הצופה כעוין כלפיו וכלפי עמדתו, ובעיניו עיתונאים מסוימים מציגים תמונה שגויה ומעוותת של המציאות באופן שמזוהה עם האג'נדה הפוליטית או החברתית של אותו עיתונאי. מכך, לדעתם, התקשורת "עוינת" כלפי זהותם ודעותיהם. לתופעה זו ישנן השלכות רבות עד כדי הנעת צרכני תקשורת לפעולה שלילית נגד העיתונאי עצמו. 

אחד הגורמים שיכולים להשפיע על תפיסת התקשורת העוינת בקרב הצופים היא הזהות החברתית. זהות הצרכן יכולה להתאים לזהות החברתית של העיתונאי, או להתנגש עמה. זאת יחד עם עליית תחושת האינדיבידואליות והמעורבות האישית של הצרכן בנושאים בהם מתעסק העיתונאי. התופעה מתעצמת במיוחד אם העיתונאי לא מזוהה עם אותה זהות קבוצתית חברתית של צרכן התקשורת. ככל שהעיתונאי מרוחק ממעגליו החברתיים של צרכן התקשורת, כך אותו אדם יתפוס את התכנים שלו ובעיקר אותו כאדם כיותר עוינים. אך מה קורה כשהעיתונאי מקוטלג לא תחת קבוצת שיוך אחת אלא שתיים, ואפילו שלוש?

יצאנו לראיין שתי עיתונאיות מהמגזר הדתי לאומי. אמילי עמרוסי, כיום משדרת תוכנית ברשת ב', ב-"דמוקרטtv", ובעלת טור אישי במגזין הנשים הדתי "פנימה"; ושירית אביטן כהן, כתבת מדינית ופרשנית פוליטית בעיתון "ישראל היום". שאלנו אותן על קהל הקוראים שלהן, על היתקלויות בעוינות ובתגובות שליליות כלפי התכנים שעליהן כתבו. ניסינו להבין מה מאפיין את התגובות הללו, והאם יש קשר בין התגובות העוינות לעובדה שהכותבות הינן עיתונאיות דתיות.

"מה אתם מעסיקים את הפשיסטית הזאת או את הצווחנית הזאת? או מימין – עזבת את ההתנחלות והורדת את המטפחת": כך מתארת אמילי עמרוסי את התגובות העוינות כלפיה. "הכול מעורב ברגש. זה מדהים כמה רגשות הם דבר משמעותי בעולם של הדעות. לפעמים יש תגובות ענייניות, שזה ממש לנהל דיון. הם ממש מגיבים וזה מחדד את העמדות שלי. זה גורם לי להיות יותר יציבה ובטוחה במה שאני אומרת", כך מדגישה עמרוסי ומוסיפה: "אני פובליציסטית, יש שנים שאני יותר רכה ויש שנים שאני יותר לוחמנית. אני מביעה עמדה, שלפני הכל היא מעוררת דיון, אחרת לא הייתי מביעה אותה. אם זה משהו שכולם חושבים, אני לא אטרח להגיד. אם זה משהו שצריך להצביע עליו ולהגיד שימו לב, זה בדרך כלל לא משהו שכולם חושבים עליו אותו דבר וזה מעורר אמוציות. אני רואה את זה כל הזמן. למשל, העליתי פוסט שכועס מאוד על דברים קשים שנכתבו בעיתון הארץ והמון מגיבים הגיבו ברגש. גם אלה שתומכים במה שכתבתי וכועסים על מה שעיתון הארץ כתב, וגם על כאלה שחושבים שאני עיוותי את הדברים של עיתון הארץ, או שבאתי משוחדת מראש". 

גם שירית אביטן כהן מרגישה את העויינות כלפי תכניה. "היום התקשורת היא על המגרש, לא רק מסקרת דברים מהצד, אלא אנשי התקשורת ממש נמצאים בלב השיח. מאשימים אותנו או בשמאלנות או בימניות, תלוי איפה אתה נמצא על המפה הפוליטית. הרבה פעמים לא אוהבים את מה שאנחנו כותבים או את איך שאנחנו כותבים או משדרים בגלל נטייה פוליטית כזו או אחרת, או שמייחסים לנו לפחות אחת כזאת". אביטן כהן מדגישה שהמתקפות כלפיה לא מגיעות רק מצד אחד, אלא מכל קשת המפה הפוליטית: "המתקפות יכולות להגיע מימין ומשמאל. אם כתבתי משהוא על זה שראשי ההתיישבות תוקפים את נתניהו רגע לפני נסיעתו, אז יכולים לכתוב לי 'מה? למה את תוקפת את נתניהו רגע לפני נסיעה כזאת חשובה?'; ומהצד השני, אם כתבנו על הנאום של נתניהו שהוא היה מרשים, שיכול להיות שהוא עזר לו לאיזושהי תקומה פוליטית, אז השמאל מאוד לא אהבו את זה והגיבו 'איך אתם שוכחים לו את הטבח? זה ביביזם".

עמרוסי מוסיפה, "בתוך המרחב התקשורתי, אני סמן שמרני. לא משנה שאני הולכת בג'ינס ואני בלי כיסוי ראש והתגרשתי, אני חושבת שאני סמן שמרני מאוד בתוך העיתונות. לכן, למרות שאני מאוד מוכשרת לעשייה שלי ברשת ב', אני חייבת לשדר יחד עם 'בייביסיטר' משמאל. אני לא יכולה לשדר לבד. זו פוליטיקה של הדרה. בגלל שיש לי ביטחון עצמי גבוה, אני יודעת שזה לא בגללי, לא בגלל שאני לא בסדר או לא מספיק מוכשרת אלא בגלל מה שאני מייצגת".

זהות דתית, מגדרית, ותקשורת

רצינו להעמיק ולדעת האם הדת מהווה חלק בתופעת התקשורת העוינת. הרי פוליטיקה מעוררת תמיד אמוציות אבל מה קורה כשזה נוגע לאמונתן הדתית של העיתונאיות? שאלנו את עמרוסי ואביטן כהן האם הן נתקלו בעויינות מתוקף עבודתן בכלי תקשורת דתי. התשובות היו מעניינות. 

"אני לא חושבת שכלי תקשורת דתי סופג עוינות יותר או פחות מכלי תקשורת אחרים. זה משהו שקורה לרוחב המפה",  מתארת אביטן כהן, "כולם סופגים מכולם, זה חלק מהמשחק". אך לשאלה אם הן נתקלו בתגובות עויינות על עצם היותן עיתונאיות דתיות, היא עונה, "כן, ברור!!" ומתארת את סוגי התגובות המזלזלות: "מה זה הקשקוש הזה על הראש שלך?', 'מה זה הסמרטוט הזה על הראש שלך?'. אביטן כהן מספרת שמנסים להקטין אותה ולומר לה שתכתוב "רק על פוליטיקה של ימנים או מפלגות דתיות". 

"זה יותר קשה להיות אישה דתייה מכל שאר המגזרים. פשוט לפלס את הדרך לוקח הרבה יותר זמן ויש גם הרבה פחות מודלים. כמה נשים דתיות אנחנו? חמש, נגיד, בתקשורת הארצית הן מוכרות, אך מתוכן כמה מעל הגיל שלי? אפס. זה לא שהיו לנו, בדור שלפנינו, כאלה שהתוו לנו את הדרך", מסכמת עמרוסי. 

שתיהן מבהירות, העויינות מגיעה בעיקר מהמרחב הווירטואלי. אביטן כהן מסבירה: "מי שפונה אליי ברחוב, בדרך כלל רוצה להביע אהדה, סימפתיה או הערכה לעבודה. לא פונים אליי ברחוב כדי לגדף אותי". עמרוסי מסכימה: "אני לא כל כך מושכת דרמה בציר הזה. אני לא חושבת שכל כך מזהים אותי ברחוב. מזהים אותי מאוד בתוך המגזר. ואני בתחום של המגזר אני מרגישה כמו בר רפאלי, כל העיניים עליי. אבל בחוץ לא". עמרוסי אף מציגה צדדים יפים למפגש הפיזי עם הציבור: "יש אנשים שמחזיקים את הספר ילדים שלי בבית וזה כל מה שהם מכירים עליי. הם ניגשים להגיד לי משהו, והם מדברים איתי על ספרי הילדים שכתבתי. יש אנשים שהיו בסדנאות כתיבה שלי שאלו סדנאות כתיבה תרפויטיות ובכלל לא מכירים שום עבודה שלי בעיתונות, והם רוצים לדבר איתי על משהו שהם עברו בסדנה, על חוויה פנימית שהייתה להם. יש לי המון צדדים, הרבה אמילי".

שתי העיתונאיות המנוסות מספרות כי השתייכותן לקבוצה הדתית מבודדת אותן לפעמים לא רק מהקורא אלא גם מקולגות בתחום. "יש לי את קבוצת החברים שלי שהיא נובעת מכוחו של אורי אורבך. "שובי נפשי" היא קבוצה של עיתונאים דתיים מכל כלי התקשורת ואני חלק משמעותי בקבוצה הזאת. אני שמחה בה. זו הקבוצה שלי, זו הלהקה שלי, אבל אנשים אחרים שעובדים איתי יום-יום אף פעם לא יהיו הלהקה שלי", חולקת עמנו עמרוסי ומוסיפה גילוי לב שמזקק את תמצית החוויה של אישה דתייה בתחום התקשורת: "יש ויכוח עכשיו ברדיו ואם תמדדי את זה במדדים מדעיים אני והשותף שמתווכח איתי, יובל אלבשן, שהוא מגיש איתי את התוכנית ביום שישי, נשמע בדיוק אותו דבר, על אותו סולם דציבלים. אבל עליי יגידו 'צווחנית' ועליו יגידו 'קשקשן', לא יגידו עליו צווחן. ינסו לייחס תכונות של קול גבוה וצייצני לאישה או גם 'שתלטנית', זה משהו שאסור לאישה להיות. אם אני מחזירה בחזרה את הדיון אליי, כי לקחו לי את רשות הדיבור אז אני 'שתלטנית', אבל גבר יהיה 'נחוש'. אני גם חושבת שמכל המגוון של סוגי אוכלוסיות שמחפשים מקום בתקשורת הישראלית, לאישה דתייה הכי קשה כי יהיו מאוד שיפוטים כלפיה בכל זירה. מול גברים דתיים וגברים חילונים, מול נשים דתיות ומול נשים חילוניות, היא פשוט נמצאת בעין בוחנת יותר, יותר קשוחה. היא תחת זכוכית מגדלת יותר מועצמת ומסננת יותר דקה מאשר גבר דתי או אישה חילונית".

אביטן כהן מספרת כי למרות שיש לה עוד זהויות שבאות לידי ביטוי בעבודתה כעיתונאית, כגון מזרחית מהפריפריה, תמיד מוצאים לנכון לייחס לה תכונות לפי המראה הדתי שלה, עד כדי אבסורד לפעמים. "ההזדהות הדתית היא מיידית. ברגע שרואים את הכיסוי ראש אז יודעים אוטומטית שאני מייצגת את הציבור ממנו אני באה. בכנסת זה היה נורא מצחיק בהתחלה. עבדתי במקור ראשון. היו רואים אותי עם כיסויי ראש ובכל פעם כשהייתי נכנסת לפגישות עם חברי כנסת הם היו ישר מתחילים לדבר איתי על ההתיישבות וכמה אני חייבת לעזור בנושא. הייתי עונה להם שאני במקור משדרות, ואני רוצה שיגידו לי מה הם מתכוונים לעשות לטובת הפריפריה. הם תמיד היו משתתקים וזה היה נורא מצחיק". אביטן כהן מדגישה: "עיקר השליחות העיתונאית שלי היא לא כאישה דתיה, אלא כמי שבאה מהפריפריה וכמזרחית. אלו הזהויות שאני יותר מקדמת בעבודתי. יש המון דתיים במרחב של התקשורת והפוליטיקה, ואני מדברת בשמה של אוכלוסייה שלא מצליחה להגיע לעמדות המפתח ולהשפיע".

נראה שככל שעיתונאי מזוהה עם יותר קבוצות, כך עולה הסיכוי שלו ושלה לספוג יותר תגובות עויינות כי יותר אנשים מרגישים  שהעיתונאי תוקף אותם. העיתונאי נבחן לפי התוויות החברתיות שהוא מסמן לציבור או כמו שעמרוסי היטיבה להסביר: "להיות אישה ודתייה זה להשתייך לקבוצת מיעוט כמה פעמים. פעם אחת בגלל שאת מהמגדר שהוא מיעוט, כאילו תודעת מיעוט, פעם שנייה מהדעות שהן לא 'הבון טון'."