קפלן, בלי ערבים: הסיבות לכתף הקרה של הציבור הערבי למחאה נגד ההפיכה

דרמה גדולה התרחשה בשבוע שעבר בכנסת ישראל כששמונה חודשים אחרי ששר המשפטים יריב לוין הציג את תוכניתו למהפכה המשפטית הצליחה הקואליציה להעביר את ביטול עילת הסבירות. ללא ספק מדובר בהצלחה מסחררת של הקואליציה אשר גייסה את כלל חבריה, כשאפילו שר הביטחון יואב גלנט תמך בהצעת החוק למרות התנגדותו הפומבית.

מנגד אין לשכוח את מראות המחאה שראינו ברחובות ישראל בחודשים האחרונים, הצעדה המרשימה בכביש 1 כאשר רבבות ישראלים צעדו ברגל במשך כמה ימים כל הדרך עד הכנסת, לצד מחאות נחושות בתל אביב ובירושלים לאחר ההצבעה.

עם זאת, מה שבלט יותר מכל בצעדה ובמחאות אלה הוא היעדרותו של הציבור הערבי שלא לוקח חלק במחאות כאילו שהנושא אינו קשור אליו והחקיקה שמקדמת הקואליציה אינה עלולה לפגוע בו. זאת פשוט סיטואציה בלתי נתפסת שציבור גדול ברובו יושב על הגדר ונעדר מהמחאות. מדוע המחאה אשר נמשכת במשך עשרות שבועות לא מצליחה עד כה לדבר אל הציבור הערבי ולמשוך אותו בהמוניו לצאת מהבית ולהצטרף לרבבות המפגינים והמוחים?

ראשית, יש לזכור שאין זו הפעם הראשונה שהציבור הערבי לא מרגיש חלק מהמחאות המזוהות עם הציבור היהודי בכלל וגוש המרכז-שמאל בפרט. גם במחאת הגשרים והצמתים בשנת 2020 ובמחאת בלפור נגד נתניהו, בחר הציבור הערבי לשבת בבית ולא לקחת חלק. אך מהן הסיבות עכשיו? ללא ספק יש מגוון סיבות להיעדרות הציבור הערבי והגיע העת לעשות סדר בשלל הפרשניות וההסברים לנושא.

נראה שהמחאה והמצב הפוליטי כלל לא נמצאים על סדר העדיפויות של אותו ציבור שמרגיש שזה יותר עניין פנים יהודי ופחות ישראלי. וזה בדיוק העניין, ברגע שנושא כלשהו נתפס כפנים יהודי אז הוא הוא מאבד מיכולתו להפוך לכלל ישראלי, מה שבעקיפין מוביל להיעדרות הציבור הערבי.

בנוסף, עולות לא מעט טענות מצד דמויות ערביות ויהודיות כאחד שהמחאה לא הייתה מצליחה בצורה כזו אם הייתה כלל ישראלית והייתה נוגעת גם בנושאים הקשורים לציבור הערבי, כשכל בר דעת מבין שהצלחת המחאה תלויה לא מעט בהתגייסותם ההמונית של אנשי מערכת הביטחון והטייסים. וזו בדיוק השאלה שעוברת בראשו של כל אזרח ערבי ממוצע. הוא חושב לעצמו שבקפלן לא באמת רוצים אותו ומעדיפים את היעדרותו כדי שהמחאה תצליח יותר.

יש לציין שמאז ומתמיד לא הייתה התגייסות המונית מצד החברה היהודית למחאות שהוביל הציבור הערבי, בין אם זה נגד חוק הלאום, גל הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, ועוד. ישראל היא מדינה סקטוריאלית, גם ברמה הפנים יהודית, והדבר מוביל בסוף לכך שכל צד מתנהל לבד ובצורה עצמאית. הכל מתחיל ונגמר מתחושת הזרות שמלווה את הציבור הערבי מאז ומתמיד בחייו ביום-יום, החל מביקור תמים בנתב"ג וכלה במעגל קבלת ההחלטות. אז מה הפלא שאנו לא רואים התגייסות המונית למחאה?

כמובן שמדובר בסיטואציה שאסור להשלים עמה ויש לפעול לשנותה. אין להילחם בתחושת הזרות על ידי הנצחתה ושני הצדדים צריכים לשנות תפיסה. מובילי המחאה בקפלן צריכים להפסיק לחשוש ממה יגיד נתניהו ולהתחיל לדבר גם אל הציבור הערבי ולתת במה גם לנושאים שנמצאים על סדר יומו. מנגד, הגיעה העת שחלקים גדולים בחברה הערבית יתחילו לחשוב יותר מהראש ופחות מהבטן. הגיעה העת שהציבור הערבי ייקח את עצמו בידיים, יפעל בכל הכוח, וישתתף במשחק הפוליטי כי ישיבה על הגדר מעולם לא הייתה פתרון שעבד או שהוביל לתוצאות הרצויות.

נכון שבית המשפט העליון לא תמיד נתן סעד לאזרחים הערבים ולציבור הפלסטיני בשטחים הכבושים, מה שמוסיף לתחושת התסכול בקרב הציבור הערבי, אך יש לזכור שהשתלטות הימין הקיצוני על מערכת המשפט משמעותה ביטול שארית הדמוקרטיה שנותרה לציבור הערבי בישראל. מספיק להיזכר איך אותם אנשי ימין קיצוני פעלו ללא הרף בעבר לפסילת מפלגות ערביות ומי שמנע את הפסילה היה לא אחר מאשר בג"ץ.

הדילמה שעמה חי האזרח הערבי הממוצע בכל מה שקשור לבג"ץ, ואם הוא באמת בא להגן עליו או בא לפעול נגדו, מגולמת אולי בעתירה נגד חוק הלאום, ובלא מעט דוגמאות אחרות. אך לזכותו של בג"ץ יש לציין כי קיימות גם החלטות בעד הציבור הערבי כמו בג"ץ קעדן שאפשר לערבי להצטרף ליישוב קהילתי יהודי, שילוט בשפה הערבית בערים מעורבות, הגנה על התמודדות הוגנת בבחירות, ועוד. כפי שנאמר קודם, ישיבה על הגדר אינה פתרון לטווח הארוך ובית המשפט העליון מגן על כל האזרחים, גם על הציבור הערבי, אפילו שזו הגנה חלקית ולא מספיק אמיצה תמיד.