תקשורת עוינת היא תופעה שלפיה אנשים עם השקפות שונות יקראו את אותה כתבה ויפרשו אותה כמוטה נגדם. תופעה זו מתאפיינת בשיח אגרסיבי, ביקורתי ולעיתים אף אלים, המופנה כלפי אנשים, קבוצות או רעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם השקפת עולמו של המגיב. התקשורת העוינת אינה פוסחת על אף תחום בחיינו. היא באה לידי ביטוי בשיח הפוליטי, בדיונים חברתיים, ואפילו בתגובות לתכנים בידוריים. אולם, אחת הזירות המרכזיות שבהן התופעה הזו בולטת במיוחד היא עולם התקשורת והעיתונות.

עיתונאים, שתפקידם לספק מידע, לחקור ולנתח את המציאות, מוצאים את עצמם יותר ויותר בחזית ההתקפות. הם חווים גל של תגובות עוינות, החל מאלימות מילולית ועד לאיומים פיזיים של ממש, בתגובה לכתבות, ניתוחים ופרשנויות שהם מפרסמים. תופעה זו מתעצמת במיוחד כאשר מדובר בנושאים רגישים ושנויים במחלוקת בחברה הישראלית. 

אחד הנושאים הטעונים ביותר בשנים האחרונות ובמיוחד בזמן מלחמת חרבות ברזל, שמעורר תגובות עזות ולעיתים עוינות, הוא חוק הגיוס והמתח המתמשך בין הציבור החרדי לציבור החילוני בישראל. עיתונאים המסקרים נושא זה מוצאים את עצמם לא פעם בעין הסערה, כשהם סופגים ביקורת חריפה ותגובות פחות נעימות מכל הצדדים.

חוק הגיוס שאמור להיות מחוקק במהלך השנה ממשיך להיות אחד הנושאים השנויים במחלוקת בחברה הישראלית. החוק החדש, שאמור להיות מנוסח בצל מלחמת חרבות ברזל, צפוי להציב יעדי גיוס מחייבים לציבור החרדי, תוך הצעת מסלולי שירות מגוונים ותמריצים כלכליים למתגייסים. המלחמה, שפרצה בסוף 2023 והותירה צלקות עמוקות בחברה הישראלית, הובילה לשינוי בשיח הציבורי סביב נושא הגיוס. הצורך הדחוף בכוח אדם במהלך הלחימה הממושכת הביא להתגייסות נרחבת מכל שכבות האוכלוסייה, כולל מהמגזר החרדי, מה שיצר בסיס לדיאלוג מחודש בנושא.

עם זאת, המתח התקשורתי בין המגזרים נותר בעינו ואף התעצם בעקבות הדרישה לחוק החדש. התקשורת החילונית נוטה להדגיש את חשיבות השוויון בנטל ואת ההתקדמות ביעדי הגיוס, בעוד התקשורת החרדית מתמקדת בקשיים ובאתגרים שהחוק מציב בפני הקהילה החרדית. הסיקור התקשורתי של הנושא הפך למוקד של ויכוח ער, כאשר כל צד מאשים את האחר בהטיה ובחוסר הבנה של המציאות המורכבת. 

עיתונאים המסקרים את הנושא מוצאים את עצמם תחת מתקפה מכל הכיוונים, כשהם מנסים לנווט בין הצגת העובדות לבין הרגישויות של הקהלים השונים. בתוך מציאות זו, השיח הציבורי הופך לעיתים קרובות לעוין ואגרסיבי, כאשר תגובות קיצוניות ברשתות החברתיות ובטוקבקים הופכות לנורמה. האתגר העומד בפני התקשורת הוא לספק סיקור מאוזן ומדויק, תוך התמודדות עם לחצים מכל הצדדים והניסיון לגשר על הפערים העמוקים בחברה הישראלית.

אז מהי בעצם חווייתם של העיתונאים המסקרים את נושא חוק הגיוס והיחסים בין חרדים לחילונים בישראל. מה התגובות שהם מקבלים, באיזה אופן הם מתמודדים עם התופעה, וכיצד היא משפיעה על עבודתם העיתונאית ועל השיח הציבורי בכללותו? 

על מנת להבין את חווית העיתונאים, פניתי לאור הלר, אחד הפרשנים הצבאיים המובילים בישראל, המוכר לציבור הרחב מתפקידו ככתב ופרשן צבאי בערוץ 13. עם ניסיון עשיר בסיקור נושאים ביטחוניים ופוליטיים, הלר נמצא בחזית הדיון הציבורי בסוגיות רגישות כמו חוק הגיוס. מעמדו הבולט בתקשורת הישראלית והחשיפה הרחבה לה הוא זוכה הופכים אותו למושא לתגובות עזות מכל קצוות הקשת הפוליטית, מה שהופך את נקודת מבטו על תופעת התקשורת העוינת לבעלת ערך.

אור הלר. צילום: רן יחזקאל, ויקיפדיה

הלר חווה מגוון רחב של תגובות לסיקור שלו בנושא חוק הגיוס. מהצד החילוני, הוא מקבל ביקורת על כך שצה"ל אינו עושה מספיק. "הם מאוד מבקרים את צה"ל שהוא לא עושה מספיק ושהכל מאוחר מדי ומעט מדי ולא אפקטיבי מדי", מסביר הלר. מנגד, מהציבור החרדי ותומכי נתניהו, הוא נתקל בטענות אחרות: "אתם לא באמת רוצים לגייס את החרדים", 'צה"ל לא רוצה חרדים", "הכל נועד בשביל ליצור משבר פוליטי". הלר מדגיש כי התגובות משקפות את נקודת המבט של כל קבוצה: "כמו שאומר המשפט 'you are where you sit', כל אחד מנקודת המבט שלו, מאיפה שהוא מגיע, מהקבוצה/החברה שהוא מגיע אליה, ככה הוא מגיב לנושא הזה".

בהתייחסו לתגובות עוינות ברשתות החברתיות, הלר מאמין שההתעלמות היא הגישה הטובה ביותר. "הכי טוב זה להתעלם," הוא אומר. "אני מאוד מאמין במשפט ש'אם אתה לא יכול לעמוד בחום של המטבח, אז אל תכנס למטבח'". הלר מתאר תגובות הכוללות איומים, קללות, והערות אישיות פוגעניות: "כותבים לך שאתה שמן שאתה קירח. כותבים לך כל מיני דברים כמובן שלא קשורים לסיקור העיתונאי. אני מאוד מאוד מקפיד לא להיעלב מאף אחד, אף פעם". 

למרות העוינות הגוברת ברשתות החברתיות וגם במציאות, הלר עומד על חשיבות שמירת האובייקטיביות והמקצועיות בסיקור. "אסור אסור אסור ועוד פעם אסור שהתגובות העוינות, שהקללות והדברים המכוערים ישנו את הדרך שבה אנחנו מסקרים דברים," הוא מדגיש. "אני מנסה לשקף את המציאות, את החיים שלנו עצמם, את האמת כמיטב יכולתי וכפי שאני רואה אותה". הלר רואה את תפקידו בהצגת המציאות באופן מאוזן ומקצועי, תוך תקווה לשינוי: "מאוד מקווה שכן בסוף המציאות ומה שקרה לכולנו ב-7 באוקטובר, והעובדה שצה"ל אומר אני צריך עוד חיילים… יגרמו לשינוי גם אצל אחינו החרדים". 

כדי לקבל פרספקטיבה נוספת לסוגיית התגובות העוינות והסערה סביב חוק הגיוס, ראיינתי את בן כספית, מהעיתונאים והפרשנים הפוליטיים הבולטים בישראל. עם קריירה עיתונאית המשתרעת על פני למעלה משלושה עשורים, כספית ידוע בכתיבתו החדה והביקורתית על הפוליטיקה הישראלית. הוא משמש ככתב ופרשן מדיני ופוליטי בחברת החדשות, ומפרסם טורים קבועים במספר פלטפורמות תקשורת. בניגוד לסיקור חדשותי, כספית מתמקד בכתיבה פובליציסטית, המעוררת תגובות מגוונות.

"אני מקבל תגובות מגוונות מכל הצדדים והכיוונים", מסביר כספית. "הכתיבה שלי על חוק הגיוס מעוררת בעיקר תגובות חיוביות לאור העובדה שמדובר כמעט בקונצנזוס". הוא מציין כי אפילו התגובות השליליות מהציבור החרדי "מתונות יחסית", במיוחד לאחר אירועי 7 באוקטובר. "ברור שיש הבדלים בין שני הציבורים, הם נמצאים משני צידי המתרס של הוויכוח הזה. החרדים מגיבים בשלילה, אבל באיפוק, אחרי מאורעות 7 באוקטובר קצת מתביישים להתלהם. החילונים מגיבים בהתלהבות".

כספית נוקט בגישה אף יותר ברורה לגבי קריאת תגובות: "הצלחתי לקבוע לעצמי כלל ברזל במסגרתו אני כלל לא נכנס לטוקבקים. לפחות 10 שנים לא קראתי טוקבקים על כתבות שלי, למעט פוסטים אישיים". הוא מתמקד בעיקר בטוויטר, שם הוא "בעיקר חוסם את המקללים והמאיימים. לפעמים אני עונה". גם בערוץ הטלגרם שלו החליט לחסום את האפשרות לתגובות מהקוראים: "הסיבה שאי אפשר להגיב בטלגרם היא למנוע קללות והפצת פייק. בשבועות הראשונים אחרי שפתחתי את הערוץ רבים ניצלו את זה לרעה. החלטתי שלא יהיו תגובות".

כספית מזהה החמרה בשנים האחרונות בתופעת התגובות העוינות: "התופעה אכן מתגברת מאוד, יחד עם התגברות השסע הפנימי בחברה וביתר מאז שהחלה המהפכה המשטרית ואחר-כך המלחמה." הוא מייחס זאת ל"מכונת הרעל של השלטון המכתיבה את קצב ההתדרדרות". למרות זאת, הוא מדגיש את חסינותו להשפעת התגובות על עבודתו: "אני חסין להשפעת תגובות. אין בי פחד ומכיוון שאת הרוב אני בכלל לא קורא אני יכול להעיד שההשפעה של התגובות עליי אינה דרמטית". עם זאת, הוא מציין כי הוא פתוח לתגובות ענייניות: "אני מקבל לא מעט מיילים מפורטים מקוראים שמגיבים באופן ענייני. אני עונה להם, לוקח לתשומת ליבי, לפעמים אפילו משנה את דעתי".

בן כספית. צילום: ויקיפדיה

לגבי קידום הבנה הדדית בין הציבורים בנושא הגיוס, כספית פחות אופטימי: "לצערי, הסיכוי להגיע להבנה בנושא הגיוס עם החרדים אינו גבוה". הוא מציע גישה נוקשה יותר: "הדרך היחידה היא לשלול מהם את כל ההטבות ואת כל ההקצבות ואת כל מה שהמדינה יודעת לתת, וזה לדעתי יסדר את העניין אחת ולתמיד".

הלר וכספית, שניהם עיתונאים בכירים, חווים תגובות מגוונות לסיקורם את נושא גיוס החרדים. בעוד הלר מתאר תגובות קיצוניות יותר, כספית מדווח על תגובות מתונות יחסית. ההבדל המשמעותי ביניהם הוא בגישתם: הלר קורא תגובות אך מתעלם מהעוינות, בעוד כספית נמנע לחלוטין מקריאת טוקבקים. שניהם מדגישים את חשיבות השמירה על מקצועיות ללא השפעה מתגובות שליליות. עם זאת, כספית מביע נכונות גדולה יותר להתייחס לתגובות ענייניות. הלר מציג עמדה אופטימית יותר לגבי אפשרות לשינוי בעמדות הציבור החרדי, בעוד כספית נוקט עמדה פסימית יותר.

התופעה של תגובות עוינות לכתבות עיתונאיות מעלה שאלות משמעותיות לגבי השפעתה על העבודה העיתונאית ועל השיח הציבורי בכללותו. למרות העוינות הגוברת, שני העיתונאים מדגישים את חשיבות השמירה על אובייקטיביות ומקצועיות בעבודתם. גישה זו משקפת מחויבות עמוקה לאתיקה העיתונאית ולתפקיד התקשורת כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה".

ההשלכות הרחבות יותר של תופעה זו מדאיגות. התגברות העוינות כלפי עיתונאים עלולה להוביל לצנזורה עצמית, לפגיעה בחופש העיתונות, ולהרתעת עיתונאים מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת. יתרה מזאת, כפי שמציין כספית, התופעה משקפת ומעצימה את "התגברות השסע הפנימי בחברה", מה שעלול להוביל להקצנה נוספת של השיח הציבורי.

(נצפה 43 פעמים, 1 צפיות היום)