"בכיתי כי הייתי שם פיזית, אבל אני לא הגיבורה"

עד לאחרונה היתה תמימות דעים שהתקשורת קמה למען הציבור ובשביל הציבור. להשמיע דעות, לחשוף סיפורים, לשמור על הדמוקרטיה, ולהיות מקצועית. התקשורת ועיתונאים בעידן החדש ניצבים בפני אתגרים רבים. אחת הסיבות לכך היא שחלק מהציבור מאבד את אמונו בתקשורת.

שוחחתי עם הנושאים הללו ואחרים עם הדס שטייף (גלי צה"ל), עיתונאית מנוסה בתקשורת הישראלית. בעיני רבים, שטייף מצטיירת כאישה חזקה, ואקטיביסטית הפועלת רבות למען הציבור וחשיפת מקרי עוולות המתרחשים בחברה הישראלית. בעיניה, היא רק עושה את מה שמתבקש ממנה ומהמקצוע שבחרה לעסוק. ראיינתי את שטייף על עיתונאות אקטיביסטית ומה לדעתה יכול לשפר את המקצועיות של עיתונאים.

קרה משהו לעיתונאים בשנים האחרונות לדעתך?

"עיתונאים הם חלק מהסיפור. לעיתים קרובות הם הגיבורים בעצמם, לפעמים בטובתם ולפעמים לא אבל על פי רוב הם חלק מזה ואפילו שמחים על זה. הם משתמשים ברגשות שלהם בסיקור החדשותי כדי לעורר רגש".

האם עיתונאים היום גם יותר אקטיביסטים?

"באקטיביזם, העיתונאי צריך קודם כל להבין מה הוא הנושא שהוא רוצה להילחם עליו. כלומר, לבדוק את השטח בצורה הכי דקדקנית, להבין מה הצורך בשינוי ולקחת בחשבון את הסיכונים הנלווים לכך, להבין שזה יהיה קשה אבל שזה צודק. כשמתרחש הכלל הראשון, ההחלטה היא בידיי העיתונאי. אם זה מצריך שינוי, הולכים עם כל הכוח".

שטייף מביאה לדוגמה את נושא ההטרדות המיניות במקומות העבודה, נושא שפעלה לחשוף ולהעלותו למודעות לאורך שנים.

"הטרדות מיניות במקומות עבודה זה לא, זה פשוט לא. לא משנה מה אומר החוק וכמה שהוא בהיר או לא. מה זה הטרדה מינית? כל אחד יכול להגיד בסך הכל ליטפתי לה את הראש, נישקתי לה את… אתה לא יודע מה הבחורה עברה עד הרגע שאתה עושה לה את זה ואיך זה נתפס בעיניה. זה המרחב הפרטי שלה", מסבירה שטייף.

מה הגבולות לעבודה עיתונאית אקטיביסטית בעיניך?

"יש חוקים שאנחנו חייבים להיות כפופים להם. לדוגמה, לי יש תחושה שרופא שמטפל במישהי הוא נוכל ורמאי ובא לי להראות שהוא אכן כזה. אני לא יכולה לעשות כלום בלי ראיות ועובדות. זאת אומרת, שזה מאוד יפה לבוא ולהגיד להגיד מה שאתה רוצה, אבל גם מה שאתה רוצה חייב להישען על משהו. אני חייבת להיות כפופה למה שאני מחזיקה ביד כי אחרת בקלות ניתן להגיע לתביעות לשון הרע. לכן, צריך להיות באמת מאוד זהירים. ומה צריך לעשות, זה לפעול לפי האג'נדה שלך ולהביא את חומר הראיות. אבל גם זה לא מספיק כי אתה חייב להביא גם את הדברים שנגד, כי קרה לי שפתאום נחשפתי לדברים אחרים. וזה לא שחור או לבן על אף שזה לא מוצא חן בעינייך".

שטייף, טוענת שהדרך שבה אמצעי ואנשי תקשורת לעיתים מתעסקים במסגור סיפורים גורם להתדרדרות ברמת המקצועיות של הסיקור החדשותי, והיא מדגימה.

"במלחמת לבנון השנייה הייתי בסיטואציה מאוד קשה שחיילים נהרגו לי מול העיניים ואני עמדתי מול הגופות שלהם. באופן טבעי בזמן השידור החי פשוט בכיתי כי זה משהו שנוגע לי באופן אישי והשידור הוביל לזה. אבל מה שקרה בעקבות השידור היה שכל העולם רצה לראיין אותי ולא הסכמתי".

למה?

"כי אני לא הגיבורה של הסיפור. אני בכיתי כי הייתי שם פיזית, אבל אני לא הגיבורה. מה זה קשור אליי? הייתי בן אדם צופה. וכעסו עליי נורא על איך אני מסרבת להתראיין? ואמרתי, אני לא הסיפור יש פה חיילים שנהרגו, יש פה משפחות שנהרסו, אני לא הסיפור".

אז היכן עובר הקו בין מה מותר למה אסור בתופעה של שימוש ברגשות בסיקור החדשותי?

"אין כאן עניין של מה אסור ומה מותר. אלא, שיש אתיקה עיתונאית ולה קיימים הגבולות שלה. עיתונאים לא מתייחסים לחוקרי אתיקה. הבעיה היא שיש פחות ופחות אנשי תקשורת אמיתיים".

"עיתונאים צריכים להבין שאין צורך להאכיל את הציבור בכפית ולתת להם את התשובות. הם חייבים להעניק להם את הידע הנדרש ולתת להם להחליט לבד מה לחשוב".

 לדעתך, מקצוע העיתונאות בסכנה?

"כן, הסיכון מאוד גדול. כל מה שאנחנו מכירים בז'אנר העיתונות במובן הקלאסי הולך ונעלם. במידה שאת עושה סקר קהל, את תביני ש"לא בא לנו" לשמוע את עמית סגל עם הדעות הפוליטיות שלו. התקשורת כפי שהיא היום הולכת ומשנה כיוון. העיתונות הקונצנזואלית של דיווח הולכת ונעלמת. יישארו תחקירנים ותחקירים אבל בגלל שהפייק ניוז הפך להיות חלק מחיינו אנחנו מאבדים מהכוח התחקירי שלנו. האמון בנו לא כזה גדול, וזה דוחק את רגלנו. היום כל אחד עיתונאי, סלב, ותחקירן".

זה קשור לרשתות החברתיות?

"אמצעי התקשורת הקונצנזואליים נשענים על דברים שמתפרסמים ברשתות החברתיות, הם המובילים. מצד אחד, זה נפלא כי אנחנו הרבה יותר נגישים לעוולות. מצד שני, זה גם רע כי אנחנו לא עושים את העבודה האמיתית שלנו".

אז ההשפעה של התקשורת תרד והרשתות יתפסו את מקומה?

"לתקשורת [הממסדית – ל.מ.] תמיד תהיה השפעה. הבעיה היא האם ההשפעה בעייתית או טובה. הציבור צריך להבין שאין נכון או לא נכון. אנשים אומרים "אבל הוא אמר ככה". אז זה מה שהוא אמר, אין לך דעה משלך? אתה לא רואה את התמונה?".