מה גילינו כשנכנסו ל"מאהל החטופים" מול הכנסת

צהרי יום שלישי, אוהל מחאה מול בניין כנסת ישראל, מקום אשר ידוע כאזור שכיח להפגנות פוליטיות. נשלחנו כקבוצה של עיתונאים לסקר את המחאה מול הכנסת שבמבט ראשון נראית כמחאה להחזרת החטופים. עוד בטרם חצינו את הכביש לכיוון המאהל, עבר רוכב אופנוע ובהתרסה סיפר למפגינים מה הוא חושב עליהם ועל פעילותם. המפגינים לא נשארו חייבים ובעזרת המגפון שברשותם "פינקו" אותו בשלל קללות חריפות. קללות ותנועות גנאי הפכו לשגרה בהפגנות מסוג זה, לכן לא הופתענו מהסיטואציה. כן הופתענו מהמהירות שנתקלנו בסיטואציה כזו, מה שגרם לנו להבין מהר יותר לאן הגענו.

נכנסנו למאהל, ראינו כמות מצומצמת של מפגינים שמתברר שהם קבועים ודיירי קבע במאהל זה כמה חודשים. יעקב, אבא של תום שנרצח בקרב בכיסופים לבש חולצה שעליה התנוססה תמונת בנו ועל צווארו דסקית להשבת החטופים. את פנינו קיבלה איילת, שהתנצלה על האירוע שליווה את הגעתנו. מיד אחרי שהצגנו את עצמנו לאיילת, היא שטחה את עמדותיה. התיישבנו על כסאות הפלסטיק הלבנים, סרקנו את הסביבה ולא ניתן היה לפספס את הכיסאות עם תמונות החטופים, ומנגד סטיקרים ושלטים עם מסרים להפלת הממשלה ולהתנגדות לחוק הגיוס. מחד, המטרה הנעלה שנראה שלשם כך התכנסו המפגינים היא השבת החטופים, אך אי אפשר להתעלם מהפן הפוליטי של המחאה: "אנחנו לא נלחמים על החטופים, אלא נלחמים נגד הממשלה שלא עושה מספיק למענם", כך אמר אילן, מפונה מקיבוץ ניר יצחק במשך כחצי שנה.

אילן סיפר למה הוא עזב את משפחתו והגיע לאוהל המחאה שהוקם בהשראת אלה שהקימו לאחר מלחמת יום כיפור מאהל מחאה והניעו ניסיון לגרימת התפטרותם של שר הביטחון דאז דיין וראשת הממשלה גולדה מאיר. במקרה שלהם, זה אכן צלח. במהלך השיחה עם איילת ושאר המפגינים, התחילו לצוף נושאים אחרים שאינם קשורים לנושא החטופים. איילת למשל, פעילה בולטת במחאה שאינה מסתירה את דעותיה לגבי אי גיוס חרדים לצה"ל ותקציבים שניתנים לישיבות ההסדר ולציונות הדתית. מטרת המחאה מבחינתה היא הפלת הממשלה "המשיחית". בנוסף לאיילת, יאיר שנמצא במאהל מיום הקמתו, לא מסתיר גם הוא את רגשותיו ודעותיו על הציבור הדתי ואף אמר: "לא תשמעו ממני שום מילה טובה על הציונות הדתית", ולא חסך במילות גנאי על ראש הממשלה. לעומת שאר הפעילים, גם ליאיר יש מטרה נוספת בפעילותיו במחאה, הוא רוצה להשיג קבלת אחריות של כל הממשלה על מאורעות 7 באוקטובר.

בנוסף לתקרית עם רוכב האופנוע, נצפו גם כמה אזרחים שחלפו במקום והביעו את התנגדותם למחאה בצורה בוטה. "הממשלה עושה מה שהיא יכולה", צעק אחד מהם. "אתם סתם יוצרים פרובוקציות ומפריעים לסדר הציבורי". אחר לא בחל במילים ואמר: "אתם השמאלנים, רק בגללכם הכל קרה, אתם הורסים את המדינה". תקריות אלו מרגישות כחלק מתסריט ידוע מראש בנוף הישראלי העמוס במתחים פוליטיים וחברתיים. לאחר התחלת השיח עם כל המפגינים התחלנו להבין שלכל אחד מהם יש מטרה אחרת וכאב שונה שהביא אותם למחאה. כאן הבנו שמה שרואים מבחוץ זה לא מה שקורה בפנים בעיקר מכיוון שהם רואים במאבק להחזרת החטופים הזדמנות להתנגח בממשלה בידיעה שנושא החטופים תמיד על סדר היום הציבורי והפוליטי.

במהלך כל השיחה המפגינים לא מרוכזים בנו במאה אחוז אלא תמיד עם עין לכיוון משרדו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שאלנו מה הם עושים כשהם רואים את רכבו של השר, תשובתם הייתה שהם רוצים לדבר אתו במטרה לגרום לו להתפטר, דבר שהחזיר אותנו לבלבול של מהי מטרת המחאה אם כשהם רואים את השר הם לא מדברים אתו על החזרת החטופים אלא מחאה פוליטית מובהקת ברכיבה על גבם של החטופים.

במקביל לשיחותינו עם הפעילים שישבו בחוץ, אחד מהעיתונאים החליט להיכנס למאהל במטרה לגשש ולראות מה מתרחש בפנים בליבת העשייה. הוא נכח לגלות בית של ממש עם מיטות, מזגנים ומקררים עמוסים באוכל. תקציב לכאורה, לא חסר למחאה, בייחוד נוכח העובדה שהם אכן מתחזקים את תפעול המאהל במשך יותר מחצי שנה. בשיחה קצרה עם אחד הפעילים התגלו דעותיו – עובדה המפליאה לאור המאורעות שעבר ב-7 באוקטובר במקום מגוריו בדרום הארץ, פסע מרצועת עזה. הוא סיפר שהקדיש את כל חייו למען השלום, ביקר רבות ברצועת עזה ואף מסייע באופן קבוע במסיק הזיתים המסורתי אצל הפלסטינים. במבט לאחור, הוא אף ציין שאם היה יודע שאלו הדברים שיקרו הוא לא היה תורם לכיבוש בשירות צבאי למדינה.

מהמשפט של אותו פעיל הבנו שהרושם הראשוני שקיבלנו הוא אכן המצב בפועל. מאהל המחאה שנראה מבחוץ ככזה שמטרתו השבת החטופים הוא בעצם מאהל פוליטי שכל רצונם של פעיליו הוא שהממשלה תיפול ותוכתר ממשלה מהצד השני של המפה הפוליטית. "המיקום שלנו הוא לא מקרי", אמרה אחת המארגנות. "אנחנו רוצים שהכנסת והממשלה יראו ויזכרו אותנו בכל יום ויום. אנחנו לא נעלמים ולא נשכח". כשיצאנו מהמאהל הרגשנו תחושות של כעס, בלבול ותסכול כי לא היה ניתן להתעלם מהסגנון שבו הם בחרו "לקשט" את המאהל. לכאורה, נראה שמטרתם העליונה היא מחאה שנועדה להשיב את החטופים אבל בפועל לא היה אזכור לחטופים בשיחות מצד הפעילים.

הדברים שממחישים זאת יותר מכל הם דבריו של אחד מהפעילים שחתם את השיח לאחר ששאלנו אותו מתי הם יסיימו את המחאה. הוא ענה: "כשהם יעזבו את הכנסת". המשכנו ושאלנו: "כל ה-120 או 64 חברי הקואליציה?" תשובתו הסבירה הכל כשהוא ענה: "מבחינתי מספיק לי 1 שבראש".

החוויה שעברנו במהלך סיקור המחאה מול בניין הכנסת הייתה מטלטלת ומורכבת. בעודנו מגיעים בהנחה שמדובר במחאה ממוקדת להשבת החטופים, גילינו רבדים נוספים שהפתיעו והטרידו אותנו. הפער בין השיח החיצוני הפונה לציבור הרחב לבין השיח הפנימי של המפגינים היה ברור ומעורר תהיות. המפגש עם נציגי המחאה המחיש את העומק והכאב האישי שלהם, אך מנגד, לא יכולנו להתעלם מהאווירה הפוליטית ומהביקורת החריפה כלפי הממשלה הנוכחית, שהשתלטה על השיח המרכזי במחאה. החוויה במאהל המחישה לנו את המורכבות של המאבק הציבורי בישראל, ואת הקלות שבה נושאים רגישים כמו החטופים יכולים לשמש ככלי לקידום אג'נדות פוליטיות. הכתבה מעוררת שאלות קשות על תפקיד התקשורת בסיקור מחאות מסוג זה, ועל היכולת להבחין בין מאבק אמיתי לבין ניצול ציני של טרגדיה.