"נועה ארגמני עמדה לידי בכניסה למסיבה. איך דווקא אני ניצלתי?"

עידן פייר בן ה-23, סטודנט להנדסת חשמל, עוד מעבד את החוויה המטלטלת שעבר בבוקר 7 באוקטובר ואת המציאות בה חי מאז. הוא שרד את הטבח במסיבת נובה ברעים והחל מיד לאחר מכן שירות מילואים פעיל בחזית. עבורו זה היה מובן מאליו. "זו המדינה שלי", הוא אומר בפשטות, ומלמד אותי שיעור חשוב באהבת הארץ, במסירות נפש פשוטה ובדיבוק חברים.

נתחיל מההתחלה. ממש מההגעה למסיבה. ספר מה עבר עליך ברגעים הראשונים.

"יצאנו 13 חברים יחד כקבוצה והגענו באזור 04:30 לפנות בוקר. חיכינו לחבר שקצת איחר ונכנסנו לשטח המסיבה באזור 05:30 בבוקר. בשעה 06:20 יצאתי עם חבר רגע לרכב וראינו מלא עשן בשמיים. חשבנו שזה זיקוקים אבל זה היה יירוטים. חיכינו כמה דקות ומיד שמענו בכריזה של המסיבה 'צבע אדום, המסיבה נגמרה, תשכבו על הרצפה'. המוני אנשים התחילו לרוץ לכל הכיוונים. נכנסנו למכוניות וביציאה החוצה נוצר פקק נוראי. החלטנו לחנות בצד ולהתפצל. אני הייתי ברכב עם עוד 4 חברים והשאר התפצלו".

בשלב הזה, מספר פייר, הם התחבאו מתחת לגשר בטון שהיה בסמוך. "שם שמענו על חדירת מחבלים מעזה ועל זה שחייבים לברוח", הוא משתף. "בשעה 08:00 חזרנו לרכב והתחלנו לנסוע, כשאנחנו 5 חברים מתוך 13 שהגיעו, אחרי שאחת עברה התקף חרדה. אני בשטח כבר שעה וחצי, מחבלים באזור שסביבי, יריות שורקות לי באוזניים ויירוטים מעל הראש. הצלחתי לדבר עם חבר שרץ בשטח, שאסף בחור שהוא לא מכיר. אספתי אותם וניסיתי להרגיע את כולם".

"אנשים בוכים סביבנו מתחננים לעלות לרכב"

פייר מדבר בקור רוח ואני נפעמת. כמה גדולה באדם אחד, כמה אמביציה וראש גדול. "נסענו לכיוון תל-אביב, אבל בסוף החלטנו להתקדם לכיוון בית קמה, למשפחה של הבחור שאספנו. סביבנו אנשים בוכים שמתחננים לעלות לרכב. בסוף הגעתי לאזור צומת צאלים, ליד אורים. שם אני מצליח לקבל דיווח שלא להעז להגיע לאזור צאלים ששרץ מחבלים. אני מבין שאין לי דרך אחרת לנסוע ובהחלטה של רגע אני שם פול גז באוטו ונוסע. אני עובר מחסומים, רמזורים אדומים, העיקר לברוח. פתאום מאחוריי עובר רכב, טנדר כזה, כמו אלו ששימשו את המחבלים. ברחתי משם. בשלב מסוים הגענו לאופקים, שם כבר היו שוטרים שלנו ששאלו לשלומינו ואם יש בינינו פצועים או חבר'ה שנחטפו".

פה בעצם הבנתם שיש בלגן רציני? לא הבנתם שיש חטופים עד אז?

"ממש ככה", מודה פייר, "הבנו שיש מחבלים, חטופים והמוני נרצחים. ישר חשבנו על שאר החברים שלנו בחוץ – שמתו, נחטפו או שבנס הם איכשהו בחיים". לאחר שעות מורטות עצבים של חוסר ודאות, מספר פייר שכולם התאחדו. "בנס כולנו, כל השלושה עשר, נשארנו בחיים".

מה עם הגיוס למילואים? מתי קיבלת צו 8?

"המפקד שלי במילואים יצר איתי קשר כבר בבוקר אותו היום, אבל הייתי תוך כדי בריחה וזה גם מה שאמרתי לו. הוא אמר שאשמור על עצמי והשיחה נותקה". למילואים הוא הגיע כבר ביום שני. "בהתחלה אמרתי שאין סיכוי שאני מגיע למילואים אחרי מה שעברתי, אבל עבר יום והבנתי שאני חייב להיות בסביבת אנשים שיאספו אותי".

"איך דווקא אני ניצלתי?"

סיפרת לחברים מה עברת? בקושי עברו 48 שעות מההצלה ואתה כבר על מדים.

"סיפרתי, בטח", הוא אומר מיד בלי היסוס, "אני מאמין בלדבר. דווקא החברים לנשק, שמגיעים מכל קשת החברה הישראלית ולא בהכרח מסכימים על הכל, עזרו לי להתמודד ולא להיכנס לטראומה". "עם זאת", הוא מסייג, "הטראומה קיימת. אני לפעמים לא נרדם, מלא במחשבות. נועה ארגמני שחטופה עכשיו בעזה? עמדה לידי בכניסה למסיבה, ואני אומר לעצמי: 'איך דווקא אני ניצלתי?'. אבל אין לי הסבר לזה".

אתה היית בקו האש הצפוני. לא פחדת להילחם אחרי שכבר היית בסכנת חיים ממשית?

"מאוד פחדתי", הוא משתף בלב גלוי, "אבל את התשובות מצאתי אצל החברים שאיתי, אחיי לנשק. אנחנו חזקים, יש לנו אחד את השני. זה כל הזמן הוביל אותי והשאיר אותי בשפיות", הוא אומר. "גם ההורים שלי פחדו, אבל הסברתי להם שזה הדבר הנכון בשבילי. אני מאמין בעצמי ובאנשים שאיתי", הוא אומר. בשלב הזה אני קוטעת את הריאיון ואומרת לפייר שאני עם צמרמורת. הוא מחייך בביישנות ואומר לי: "זה הזמן שלנו. זו המדינה שלנו. אם אנחנו לא נשמור עליה, מי ישמור עליה?". כשאני שואלת אותו אם יחזור למסיבות הוא עונה לי "בטח" עוד לפני שאני מסיימת את השאלה. "כבר יצאתי לכמה מסיבות עם החברים שהייתי איתם. זה חלק בלתי נפרד מהתרפיה שלנו כחבורה. לחזור לשגרה שלנו כחבורה, זה מה שמטפל בנו".

הכתבה פורסמה לראשונה באתר כיפה