"לצייר כוח עממי שלא קיים" מול "להרגיש חלק ממשהו גדול"

עם כינונה של ממשלת ישראל ה–37 הפכו צמד המילים "רפורמה משפטית" לנושא המדובר ביותר על סדר היום הציבורי בארץ. תומכי הרפורמה טוענים כי היא תביא סדר, ותחזק את בתי המשפט בישראל בעוד שמתנגדיה טוענים כי אם תעבור זה יהיה קץ הדמוקרטיה הישראלית. המחאות בעד ונגד הרפורמה סוחפות את מדינת ישראל ומבטאות קיטוב בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית. 

מתוקף תפקידה, התקשורת הישראלית עוסקת בנושא ללא הפסקה וסיקור המחאה הפך לשגרה. על מנת להבין איזה תפקיד ממלאת התקשורת בנושא ההפגנות, וכיצד עיתונאים ומפגינים תומכי או מתנגדי הרפורמה תופסים את תפקוד התקשורת בנושא, שוחחו עם "שומרי הסף" שני עיתונאים – חגי סגל, תומך הרפורמה ולשעבר העורך הראשי של "מקור ראשון", וכתב "הארץ" ניר חסון המתנגד לחקיקה נחרצות, כדי לשמוע מחוויותיהם וניסיונם האישי על הנושא. לצדם "שומרי הסף" ראיין שני מפגינים – אלי ויובל, אלו אשר יוצאים לרחובות ומביעים את זכותם וחובתם האזרחית מתוך דאגה ורצון לשיפור המדינה אבל משני צדי המתרס.

"אובייקטיביות זו פיקציה שלא קיימת, יש עיתונות מקצועית או לא מקצועית"

השאלה הראשונה אשר נשאלו כלל המרואיינים היא האם סיקור ההפגנות של התקשורת משני צדי המתרס היה אובייקטיבי והתשובות מארבעתם היו זהות: כלל לא. "הסיקור של ההפגנות ככלל היה לא אובייקטיבי באופן קיצוני", טוען סגל. "סיקור הפגנות הוא מעצם היותו עניין שמועד להטיות בגלל נקודת הראות של העיתונאי, מראש יש בעיה. אבל פה הבעיה הייתה קיצונית. בלי קשר להתנגדות או תמיכה ברפורמה, העיתונות פה שברה את כל הכללים עד כדי כך שבעצם אין הרבה קשר בין מה שאתה קורא ושומע לבין למה שקורה". 

בדומה לו טוען חסון: "באופן כללי אני לא חושב שיש דבר כזה עיתונות אובייקטיבית, זה פיקציה. זה פיקציה שלא קיימת, יש עיתונות מקצועית או לא מקצועית. גם כשאתה כותב מאמר דעה אתה עדיין צריך להיות עיתונאי ולהיות מקצועי. להביא עובדות, לאמת אותן, אסור לך לאבד את המציאות גם בעיתונות סובייקטיבית".

מתברר שגם המפגינים מסכימים, למרות שתשובותיהם אינן נחרצות. אלי, הייטקיסט בכיר בשנות ה-50 לחייו אשר מתנגד לרפורמה ומפגין נגדה טוען: "יש בתקשורת עדיין שרידים של התקשורת ההוגנת, הנכונה, הליברלית, הישרה של פעם – אבל זה הולך ונעלם".

גם יובל, סוכן נדל"ן בשנות ה-30 לחייו אשר השתתף בכמה הפגנות התומכות ברפורמה: "אני חושב שבאופן כללי בתקופה האחרונה האובייקטיביות בכלי התקשורת הגדולים הלכה ופחתה. היה ניסיון לייצג אג'נדות מסוימות ולא את כל המדינה, בטח שלא את אלו שתומכים ברפורמה. אני חושב שהייצוג התקשורתי של עיתונאים בפאנלים נוטה לכיוון של מתנגדי רפורמה, לא מנסים להביא אנשים תומכי רפורמה או אנשים עם סיבות לתמוך בה, רק מראים את הצד הנגדי. למה לא שומעים את פורום קהלת, לדוגמא, בערוצים הגדולים?".

"(התקשורת) שימשה כלוח מודעות של המחאה ממש בשלבים הראשונים"

כאשר נשאלו המרואיינים על מידת התמיכה שזכו המחאות מצדם של גופי התקשורת השונים, התשובות היו חלוקות. אלי טוען כי בעיניו, לא הייתה כלל התגייסות של התקשורת אלא "רכיבה על הגל": "אני לא חושב שיש הירתמות של התקשורת בעד ההפגנות שלנו. בדיוק כמו שעשו בקורונה – התקשורת רוכבת על הגל. אני לא חושב שהייתה להם פה איזו השפעה, שהם הניעו את הגלגלים של המחאה. הגלגלים התחילו לזוז, התחילו ההפגנות והם רכבו על הגל כי זה מאוד IN וחייבים לדווח על זה. ואם כבר חייבים לדווח אז בוא נעשה מזה קרנבל. אז הם לוקחים, ורוכבים על מחאות ההייטק והכל. אז נכון שזה נראה כאילו יש הירתמות אבל אני לא מאמין שזו הירתמות אמיתית". 

סגל חושב אחרת: "קודם היא התגייסה כדי לעודד את הקיום שלהן. שימשה כלוח מודעות ממש בשלבים הראשונים: מתי תתחיל ההפגנה ואיפה. בטלוויזיה ובאתרים ישר דיווחו על ההפגנה, העניקו ראיונות מפנקים עם המארגנים, הם ידעו להוסיף עוד כמה אפסים לכמות המשתתפים בהפגנות נגד, כמעט בכל הפעמים". 

בדומה לסגל, יובל שהפגין בעד הרפורמה טוען שבעיניו הייתה התגייסות אדירה למען הפגנות הנגד: "אני חושב שבאופן כללי התקשורת התגייסה באופן קיצוני ולא רגיל למען ההפגנות. הרבה פעמים אתה רואה כתבים שיוצאים לרחובות לסקר דברים כמו ההפגנות האלו והעיתונאים מנסים לנפח את זה לרמות לא אמיתיות. בעיניי זה היה מוגזם. מה גם שאני חושב שלא היה לך כל ביסוס כי בעצם הרפורמה עצמה לא התקדמה. הרפורמה היום לצערי עומדת במקום. ההירתמות של התקשורת תרמה ליום השיתוק הלאומי. הביאה לקרע בעם ואפילו בתוך משפחות בישראל". 

לעומתם, ניר חסון, אשר דיווח לא אחת בהפגנות מאמין שמידת ההתגייסות הייתה דווקא פחותה ונקודתית: "אני חושב שבאופן כללי התקשורת הישראלית התמודדה עם זה באופן יחסית יפה. העיתונאים עבדו עם נושא מאוד לוהט ולפי דעתי הם פעלו עם זה באופן שהם ראו לנכון, כמו עם הטייסים, ההייטקיסטים וכל הסיפור הזה. במקרה הזה, זה קצת דחף עיתונאים לקצה, ולא כולם… איך נגיד, היו כאלו שחרגו קצת מהמקצוענות. אבל בסך הכול אני חושב שעמדנו בזה בכבוד". 

המספרים של ההפגנות: "זה נורא אישי ונורא רגיש, חשוב לאנשים לדעת שהם חלק ממשהו יותר גדול"

נראה שבנושא של מידת ההתגייסות של התקשורת הדעות אכן חלוקות. הצד התומך ברפורמה הרגיש התגייסות של התקשורת בעיקר או אך ורק לצד מתנגדי הרפורמה, בעוד שהמתנגדים מרגישים שלא הייתה התגייסות חריגה למען המאבק. אך מה לגבי דיוק? על העיתונאי חלה חובת הדיוק בעת דיווחים ומצופה ממנו לדווח בצורה המדויקת ביותר. שני צדי המתרס טענו כי גם בנושא זה, התקשורת לא דבקה באמת, במידה זו או אחרת.

כאשר נשאל על דיוק בסיקור כמויות המפגינים, מאמין אלי כי סיקור ההפגנות היה עמוס באי דיוקים ואף בניסיונות להכתבת נרטיב מסוים: "בכללי, אני חושב שיש לפעמים אי דיוקים מאוד גדולים. לדוגמא, להפגנת הימין שהייתה אולי עשירית מההפגנות שלנו בקפלן הם קראו "הפגנת הענק" וזו ממש לא הייתה הפגנת ענק, נרטיבים נזרקים שם חופשי". 

יובל, התומך ברפורמה, מאמין שהיו אי דיוקים, אך דווקא מהצד השני: "ברור שהם הפריזו, בכל הפגנה בקפלן הציגו את זה כאילו חצי מדינה נמצאת להפגין כנגד הרפורמה וזו לא בדיוק האמת. אותם הגדילו והאדירו בזמן שאותנו הקטינו ואפילו התייחסו אלינו כאל עבריינים – רק חיפשו את הדמויות הבולטות לשלילה והתמקדו המון בלה פמיליה. מה הקשר ללה פמיליה? יכול להיות שהם תומכי רפורמה אבל בטח ובטח שלא כל מי שהיה בהפגנות שלנו הוא גם חבר בארגון הזה".

גם העיתונאים מסכימים על הפרזות משני צדי המתרס. חסון טוען: "נורא קל למכור לוקשים, נורא קל לשחק עם זה. האמת נהייתה דבר מאוד זול וזה פוגע באנשים. זה נושא נורא רגיש אצל אנשים שהולכים ומפגינים ומרגישים שהם נותנים מעצמם ובסוף מקטינים את המאמץ שלהם. זה נורא אישי ונורא רגיש. חשוב לאנשים לדעת שהם חלק ממשהו יותר גדול". 

גם סגל מאמין שמספרי המפגינים הופרזו במטרה למסגר את ההפגנות השונות בצורה מסוימת: "באמת הייתה הפרזה רבה במספר המשתתפים. ברובן הייתה הפרזה פרועה במספר המשתתפים. זה נועד לצייר תמונה שיש פה כוח עממי שלא קיים פה. צריך לדווח על ההפגנה כפי שהיא, לדייק עד כמה שאפשר במספר המפגינים, זה מגוחך. חובה לבדוק מאיפה המשטרה יודעים כמה יש, זה לא נעשה באופן רציני ויש פה זיוף של היקף התופעה".

"ברגע שאתה נותן במה למישהו ברור שזה ידרבן אותו"

לסיום, נשאלו כלל המרואיינים על היחס שזכו הצדדים בהפגנות מהתקשורת, אם התקשורת הקלה או הקשתה ביחסה לצדדים. גם בנושא זה נראה שהצדדים מסכימים על הטיות אלו ואחרות, אך לא על הצד שאשם. 

סגל מאמין שתקשורת המיינסטרים הקלה עם מתנגדי הרפורמה בצורה קיצונית: "עשו הנחות לתופעות מאוד חמורות, כמו שכמעט כל הפגנת נגד הסתיימה בחסימה של כבישים וצמתים, זה מעשה עברייני לכל דבר! התקשורת נגעה בזה מאוד בסלחנות". 

בעוד שחסון מסכים עם האמירה כי היחס אינו תמיד הוגן, הוא דווקא מאמין שהצד השני הוא זה שטועה: "יש פה סיטואציה חברתית מאוד קשה, שבאמת שני הצדדים לא מסוגלים לדבר על קרקע שווה, אין הסכמה על העובדות. תמיד נתתי את הדוגמא שלפני 30 שנים,  כולם היו רואים את אותן החדשות. היום כל אחד מאיתנו רואה מהדורה אחרת. אפילו על העובדות אנחנו לא מסוגלים להסכים. אתה יודע זה בא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר בסיפור של אהרון ברק. לקחו איזה פנסיונר ש-17 שנה כבר לא במערכת ועשו לו דמוניזציה כאילו הוא האדם הכי חזק במדינה שמניע את כל המערכת. איך אפשר להתווכח עם דבר כזה בכלל?".

 יובל, התומך ברפורמה, מאמין שהמוחים כנגד הרפורמה זכו ליחס מועדף ומלטף מצד התקשורת: "אני חושב שהתקשורת דרבנה מאוד את ההפגנות באופן משמעותי. היא נתנה למנהיגי המחאה תמיכה מטורפת. משלוש בצהריים ועד עשר בלילה יש חדשות ובכל שעה הם מקבלים במה של לפחות עשר דקות אם לא יותר. ברגע שאתה נותן במה למישהו ברור שזה ידרבן אותו". 

אלי טוען שהצד השני הוא זה שזכה ליחס מועדף: "הצד השני, שבאמת היה הרבה פחות חזק מאיתנו בנושא ההפגנות, כל הזמן הוצג כקורבן בעוד שאנחנו הוצגנו על ידי ערוצי התקשורת התומכים ברפורמה כאנרכיסטים ופורעי חוק. אנחנו נלחמים על עתידה של המדינה ובסוף – אנחנו פורעי חוק, אתה מבין?".

לסיכום התסבוכת שגרר איתו סיקור המחאות, נראה ששני הצדדים מסכימים על קווי חשיבה דומים – הסיקור אינו אובייקטיבי, למרות שמוטב שהיה. השאלה שעולה מכלל הראיונות היא – איפה עובר הגבול? מתי היעדר האובייקטיביות יהפוך לתעמולה של ממש והאם התקשורת מסוגלת למנוע מהקרע שמפלג את ישראל מלהחריף? נראה שנכון לשעה זו, התשובה עדיין לא ברורה.