"תלו שלטים – אתם יהודים, אתם לא חלק מדרום אפריקה"

"לקהילה היהודית בדרום אפריקה יש המון היסטוריה, היא חיה שם כבר 180 שנה וותיקה יותר ממשך תקופת האפרטהייד", פותח ארתור לינק, שגריר ישראל לשעבר בדרום אפריקה את השיחה שלנו. תקופת האפרטהייד (1994-1948) הייתה התקופה הקשה ביותר לדרום אפריקה. בתחילת שנות ה-60 ישראל תמכה בהצבעות נגד האפרטהייד באו"ם, אך עמדה זו לא עמדה בקנה אחד עם הושטת היד לדרום אפריקה בשנות ה-50 וה-60. אחרי מלחמות ששת הימים ויום כיפור, ישראל מצאה עצמה מבודדת ביבשת ופיתחה עסקי מסחר רבים עם דרום אפריקה. ניתוק הקשרים היה רק בעקבות לחציהם הגדולים של האו"ם על ישראל. היהודים שחיו באותן השנים בדרום אפריקה היו חלק "מהקהילה הלבנה" שם ונהנו מהטבותיה. עם זאת, חלקם  תמכו בנלסון מנדלה וברצון לשינוי מדיניות האפרטהייד.

"כמו שאנחנו זוכרים את שיעבוד פסח, כך בדרום אפריקה זוכרים שמדינת ישראל כמדינה הייתה בעד השעבוד שם, בגלל זה, מאז שלטון האפרטהייד יחסי ישראל-דרום אפריקה מעולם לא חזרו להיות כפי שהיו קודם לכן", מוסיף לינק. דורון קליין, מנכ"ל תלפ"ד (הפדרציה הציונית דרום אפריקה) מציין גם כן: "צריך להבין, בסוף חודש מאי היו בחירות ששינו את הפוליטיקה בדרום אפריקה, המפלגה ששלטה שם מאז האפרטהייד לא קיבלה מספיק קולות. אבל, בזמן ההתמודדות הם עשו את כל המהלכים כדי לקנות כל קול מוסלמי לפני הבחירות, הייתה לזה השפעה רבה על הרצון שלהם לתבוע בהאג".

האם הופתענו שדווקא דרום אפריקה מכל המדינות הייתה הראשונה לתבוע אותנו בהאג? כנראה שלא. התביעה מבוססת על כך כי לטענת דרום אפריקה, ישראל הפרה את אמנת הג'נוסייד, אמנה שנחתמה במלחמת העולם השנייה העוסקת בזכויות אדם במטרה להגדיר פשעי שואה כדי למנוע חזרה לאירועים כאלה בעתיד. בתביעה, ביקשה דרום אפריקה להוציא צווים נגד ישראל להפסיק את ביצוע ההפרות הנטענות ובפועל להפסיק את המלחמה.

בשנת 2020, טיילתי בדרום אפריקה, שם פגשתי את שיבי ומאז אנחנו בקשר. דיברנו קצת אחרי פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" ושוב בחודש פברואר. שיבי מתארת את הקושי הגדול שהקהילה היהודית מרגישה מאז פרוץ המלחמה: "מאז שבעה באוקטובר יש עליה משמעותית במקרי האנטישמיות במדינה. בעיקר אנחנו מרגישים את זה במקומות העבודה שלנו. פתאום, אנחנו קבוצה מודרת מתוך ׳הקבוצה הלבנה׳ שתמיד היינו חלק ממנה. מחרימים אותנו ויש לי חברים שאפילו דיווחו על אלימות בעבודה". עוד היא משתפת כי "האדם האפריקני הממוצע לא יודע מה זה ישראל, לא אכפת לו מיהודים ואין לו שום קשר לחמאס. אדרבא, הוא אינו מבין מדוע לא מתעסקים בבעיות בדרום אפריקה. אבל חשוב לדעת שדווקא במקומות כאלה חמאס מצליחים להתפשט. כשהאוכלוסיה ענייה מאוד, יש סיכוי יותר גדול ומזה אנחנו חוששים. יש יהודים שאומרים שהקימו בקייפטאון משרדים של החמאס ושהם ׳עוזרים׳ לתושבים ומחלקים שם אוכל לעניים. קיים פחד גדול לאנשי הקהילה שהאלימות תתפשט כלפינו בכל תחומי החיים".

כשאני שואלת אותה אם הם כבר התחילו להיפגע היא עונה: "לצערי כן, יש שמירה גדולה על מקומות הבילוי שלנו, בתי הכנסת ובתי הספר. לא פעם הגיעו בלילות להדביק אצלנו מדבקות עם דגלי פלסטין, תלו אפילו דגל פלסטין ברחבה בין החנויות הכשרות ביוהנסבורג, יש שם שלטים שאנחנו יהודים אז אנחנו לא חלק מדרום אפריקה. זאת סיטואציה קשה מאוד שהופכת את היומיום לקשה. פוליטיקאים רבים אף עולים לדבר בהצהרות כשהם עם צעיפים של דגל פלסטין או עם דגל קטן על הדש".

"צריך להבין, זה הבית שלי. סבא וסבתא רבא שלי הגיעו לכאן מליטא ומאז אנחנו פה, לא חייתי בישראל ולמרות שאני יהודייה גאה ושמחה במדינת ישראל, הבית שלי הוא כרגע פה בדרום אפריקה". התפיסה של ארתור לינק לאורך כל תקופתו כשגריר ישראל בדרום אפריקה הייתה: "אני לא יכול לשנות מה שקרה בשנות ה-70 וה-80 ואני כן יכול להשפיע על מה שקורה היום והלאה ובשם מדינת ישראל אני פה כדי להגיד שאנחנו מעוניינים להשפיע על עתיד טוב יותר".