עשרות עיתונאים הותקפו: כשכעס מול הטלוויזיה מתורגם לאלימות פיזית

תופעת "התקשורת העוינת" כפי שהגדיר פרופסור יריב צפתי הינה "מצב שבו שני אנשים המחזיקים בדעות מנוגדות קוראים את אותה ידיעה חדשותית וכל אחד חושב שהסיקור נכתב נגדו". בין הגורמים המשפיעים על תופעה זו היא הזהות החברתית של אדם – הרקע שלו, דעותיו והשתייכותו. העוינות שהאזרחים חווים מהתקשורת בנוגע לזהותם מתורגמת לעיתים גם לשנאה ולעוינות כלפי גופי תקשורת והעיתונאים עצמם.

עוינות כלפי התקשורת אינה תופעה חדשה. אנשי התקשורת מימין ומשמאל סבלו משכבר הימים מגידופים, מהשמצות, מטוקבקים פוגעניים ואף סבלו מפגיעות פיזיות. קיימים גורמים רבים לעוינות של הציבור כלפי התקשורת אך בשנים האחרונות ניתן לראות שהתופעה מתעצמת, חוצה את גבולות האינטרנט, ומגיעה לאלימות פיזית. על פי אתר "עיתונאים תחת מתקפה" שעוסק בניטור ובתיעוד תקיפות כלפי עיתונאים, מתחילת שנת 2023 היו 76 מקרים של תקיפות עיתונאים. מקרה זכור במיוחד התרחש בשנת 2020 אז פרשן חדשות 12, אמנון אברמוביץ', הותקף מילולית ופיזית בהפגנת ימין נגד בית המשפט העליון. בין הקריאות שהופנו לעברו הייתה הקריאה "יא שרוף מסריח". אברמוביץ' נושא על גופו צלקות מפציעתו הקשה בקרבות בתעלת סואץ במלחמת יום כיפור, עת ששירת כנהג טנק.

יצאתי לדבר עם כמה עיתונאים מנוסים על תופעת "התקשורת העוינת" או ליתר דיוק, ההשלכות האלימות שנוצרות מתופעה זו. שוחחתי עם אבישי בן חיים, רועי שרון, יריב אופנהיימר, ואריאל כהנא. 

מדוע לדעתך התופעה מתרחשת?

"זה קשור למהפך התודעתי העצום שהתחולל בתקשורת וביחסיה עם הציבור בשנים האחרונות", מסביר אבישי בן חיים, כתב ופרשן בערוץ 13 לענייני חרדים. "בעקבות חשיפת ההגמוניה, התהליך היה כזה: אנשים כמוני חשפו את סיפורה של ההגמוניה הישראלית. עיתונאים שנחשבים אובייקטיבים הם בעצם לא אובייקטיביים. ראינו אותם בעבר כאובייקטיבים כי כוחה של ההגמוניה וסוד כוחה הוא שעמדותיה נתפסו כ"אובייקטיבי המוחלט", אבל בעצם הם שייכים למחנה השמאל-מרכז, להגמוניה של ישראל הראשונה". עוד הוסיף בן חיים: "כשעשינו את זה, נשרפנו בעצמנו כי המחיר הוא רצח אופי ודה לגיטימציה מוחלטת ולכן כל סיפור שתביא לא יכול להתקבל אלא מוכרחים לעשות לך רצח אופי מוחלט. אנשים כבר לא מאמינים בתקשורת האובייקטיבית ורואים בעיתונאים שפעם נחשבו אובייקטיביים שחקנים פוליטיים.  לכן העסק התפרק. למעשה התקשורת איבדה כמעט לגמרי את כוחה. אין יותר הרתעה של התקשורת. היא יכולה לפרסם סיפור על איש ציבור אבל המחנה שלו לא יקבל אותו, כי יחשוד בחוסר אובייקטיביות".

לעומתו, רועי שרון, כתב צבאי בכאן 11, מאמין שהגורם המרכזי מגיע מתוך הדעה הפוליטית של האדם: "הגורם המרכזי הוא בעיקר הסיפור הפוליטי – כן ביבי לא ביבי. ואם מדברים על פרסומים כמו לגבי נערי גבעות שתוקפים אז לא נעים להם לשמוע את האמת. לפעמים האמת כואבת והם היו מעדיפים שלא ידברו על זה ויפרסמו את זה".

שרון מביא דוגמה לתגובות עוינות שקיבל לאחרונה על פרשנותו לנאום של אלוף פיקוד מרכז היוצא יהודה פוקס. "כשאני מדבר על הנאום של יהודה פוקס ואני אומר באולפן שכל מילה שלו היא אמת, אז שם העוינות היא של יותר מכמה נערי גבעות. זה כבר נהיה רחב יותר אבל לדעתי זה חלק מהתפקיד, לגדל עמוד שדרה ולהתעקש על העובדות והערכים – בעיקר ומעל הכול על העובדות. אם מישהו יושב באולפן ואומר לי זה בקושי 20 נערי גבעות ולא כולם מיהודה ושומרון ואתם מפרסמים ידיעה על כל גרפיטי, אגיד לו שאנחנו מדווחים על מאות נערים, ורובם כן מיהודה ושומרון ואנחנו מדווחים רק על פעולות כמו גניבה ופגיעה באזרחים פלסטינים או בחיילי צה"ל".

אריאל כהנא, פרשן "ישראל היום" לתחום המדיני וארה"ב, חושב שהגורם המרכזי לעוינות כלפי התקשורת הוא דווקא הפרשנות. "היום אנחנו רואים את רמת העוינות גם של הציבור כלפי התקשורת, כלפי הכתבים. אין דבר כזה שאתה שם את העובדות רק בשביל העובדות. כל אחד מפרש את העובדות בהתאם להשקפת עולמו. תמיד התגובות ברשתות מראות ריאקציה של פרשנות. אתה שם את המידע, ללא פרשנות, והתגובות מלאות בפרשנות. לדוגמא, גם אם אני מעביר ביקורת על ביבי אומרים שאני ביביסט, שופר. זה לא משנה מה אני אעלה, תמיד תהיה ביקורת". כהנא מוסיף: "ברגע שאמרת משהו שיכול להיתפס כתומך בצד אחד, אתה אוטומטית עוין לצד האחר. אני דתי, אני ימני ואשכנזי, אז הרבה מהתומכים של נתניהו פשוט קיבלו החלטה שאני "בנטיסט" – סומנת, תויגת, זה מה שיטיחו בך. לדעתי, העוינות שיש בציבור בין הצדדים של המפה הפוליטית משרתת רק את האויבים שלנו".

אלימות ואיומי חיים נגד עיתונאים

לצד התלהטות של הזירה הפוליטית, ישנה התלהטות של זירת הטוקבקים והתגובות ברשתות החברתיות, לצד פעולות שנאה ואלימות כלפי עיתונאים וגופי תקשורת. השיחה עם העיתונאים מעלה כי חלקם חווים אלימות מילולית ואחרים גם אלימות פיזית. אבישי בן חיים מספר על החוויות הקשות שעבר. "כעיתונאי מסקר, חוויתי אלימות פיזית. פעם אחת נשלחתי לדווח בשידור חי מהפגנה למען החטופים. הותקפתי על ידי איש שמאל פיזית (הוא לא ממשפחת חטופים, סתם איש שמאל). ופעם אחרת בהפגנה הותקפתי עם כתבנו יוסי אלי, וקיבלתי איומים ברצח 'נגרור את הגופה שלך בטנדרים'". 

גם רועי שרון חווה לא פעם אירועים אלימים. הוא מספר על אירוע שנחקק בזיכרונו מתקיפה של נערי גבעות שתקפו אותו כשהגיע לסקר פינוי של בית כנסת: "יש תיעוד ביוטיוב של עשרות נערי גבעות שתוקפים אותי כשהגעתי על רקע פרסומי לפינוי בית כנסת בגבעת זאב שישב על קרקע פרטית. הגעתי לשם והותקפתי על ידי כמה עשרות נערי גבעות. חשוב לציין שהאירוע התרחש בתקופה של הפיגוע בדומא, היו עוד מקרים כאלה". 

לצד האלימות הפיזית שלא פעם חווים עיתונאים, ישנה אלימות מילולית קשה ורחבת היקף נגד עיתונאים שמציפה את הרשתות החברתית. התופעה הזו החלה בשנים האחרונות יחד עם הקמת ערוצי תקשורת בעלי נטייה פוליטית מוצהרת, כגון ערוץ 14, ו-דמוקרטtv .

רועי שרון מספר על העוינות והאלימות המילולית השכיחה ברשתות: "ברשתות החברתיות כמו אינסטגרם, פייסבוק וטוויטר ובכל מיני קבוצות וואטסאפ, שם יש תגובות קשות מאוד, מקללות על אמא שלי ועד לגידופים והשמצות ושקרים. אני חוסם את מי שאפשר ומתעלם. התגובות מאוד מאוד עוינות. אני לא יכול לתת לך דוגמאות, אבל מדובר בקללות קשות מאוד עליי ועל המשפחה שלי וגם על רקע פוליטי – שופר, תעמולן, שונא יהודים, שונא נוער גבעות".

בן חיים גם מנוסה מאוד בהתמודדות עם אלימות מילולית קשה נגדו ברשתות החברתיות. כאשר שאלתי אותו על כך הוא מיד ענה ש"יש מאות כאלה" ושלח לי דוגמה עדכנית מהטוויטר עם תגובה שעולה לכדי איום ברצח: "סא"ל קוקסינל במיל'. סע חזרה למאורה שהתחבאת בה. נרדוף אותך עד שנזיין אותך. ואז נשרוף את הגופה שלך. ואת האפר נאכיל לחתולים"

עוינות של קולגות?

האלימות מצד הציבור נובעת אמנם מתוך תופעת "התקשורת העוינת" וניכר שעיתונאים מימין ושמאל חווים אותה. אך לעיתים העוינות מגיעה גם מהקולגות למקצוע העיתונות, מאלו שאמורים להבין את המציאות הקשה.

בן חיים מספר: "חוויתי קריאות להשתקה ולא לתת לי להופיע! שזה לא לגיטימי". שרון מגלה כי "מלא פעמים השמיצו אותי בערוץ 14, שמו ציטוטים שלי, עשו עליי פאנלים, לכלכו, קיללו. שיהיה להם לבריאות".