"מאיימים לאנוס את אשתי כי הצלנו חיים"

אריק ופיליפה קמפסון לא תיארו לעצמם שיצטרכו לחיות את חייהם בפחד, תוך ניהול מאבקים מול ממשלת יוון. מדובר בזוג אזרחים יוצא דופן, שהחליט להקדיש את מרצו לסיוע למבקשי מקלט. הסיור במרכז ההומניטארי המנוהל על ידם ("The Hope Project"), חושף את מבקריו לצד האנושי במשבר הפליטים וכן לתחושת השייכות המיוחלת של אותם אנשים מוכי גורל.

במקום פועלים פליטים מתנדבים, שהגיעו ללסבוס לאחר שנסו על נפשם בשל רדיפות פוליטיות ודתיות. אלו ברחו מאפגניסטן, פקיסטן, עיראק וממדינות כושלות נוספות. הם משתכנים במחנות Moria ו-Kara Tepe, מארגנים את תרומות הבגדים ומכינים אוכל. נוסף לכך, במרכז ישנם מספרה, גן ילדים, ומועברים בו שיעורים לכל גיל.

בשנת 1999, הזוג קמפסון התאהבו באי הציורי לסבוס במהלך חופשה, והחליטו להעתיק אליו את חייהם העירוניים והנוחים בלונדון. מאז מתפרנס אריק מעבודתו כאמן, צייר ופסל, בעוד שאשתו פיליפה מנהלת את העסק הקטן הסמוך לביתם, ובו ניתן לרכוש את יצירות האמנות, לצד מגוון מזכרות ומתנות. נראה שהיצירתיות והכישרון האמנותי עוברים אצל משפחת קמפסון בתורשה – בתם המתבגרת גם היא אוהבת לפסל בצבע ואף מנגנת בגיטרה. ואולם, כיום מרבית העבודות המוצגות בגלריה הן פרי ידיהם של הפליטים, הזוכים לבטא את רגשותיהם בשלווה וברוגע. את ציוריהם המרהיבים ניתן לרכוש תמורת מחיר סמלי, שמועבר לצרכי ניהול המרכז.

כיום, אריק בשנות השישים לחייו ופיליפה בעשור החמישי, והם מעידים שכוחותיהם הפיזיים והנפשיים מיום הגעתם לאי נותרו בעינם. ההחלטה להקים את המרכז בשנת 2015, שבה חלה האצה משמעותית בהגירה לאירופה, הייתה טבעית עבורם. יוון הקטנה לא הייתה ערוכה להגעתם של אלפים בכל חודש, אך הם היו אזרחים מודאגים שליבם נקרע לנוכח המראות הקשים: "אנחנו כאן ואנחנו בני אדם. לא יכולנו להתבונן באנשים מתים בכל יום תחת השמש".

לדבריו של אריק, ממשלת יוון רואה בפליטים נטל ולא מטפלת בהמונים המגיעים לחופיה, רובם פצועים ובמצב פיזי קשה. אם לא די בכך, הזוג מקבל לעיתים תכופות מכתבים מפקידי ציבור, הטוענים שהם עוברים על החוק בכך שהם מעניקים מעון ומזון לאנשים שטרם נרשמו ונבדקו. לכן דורשים מהם לחדול מעיסוקיהם, מבלי לבחול בשום אמצעי. לפני כשנתיים הם חתמו על חוזה שמתיר להם להשתמש במלון "אלפיס" הישן והנטוש כתחנת מעבר זמנית לפליטים, בטרם יגיעו למחנות. אולם, במהרה קיבלו קנס של עשרת אלפים אירו, בטענה לניהול מלון ללא רישיון. "מאז שהתחלנו להציל את הפליטים, הממשלה לא עזרה לנו אפילו בבקבוק מים שנוכל לתת להם. במקום זאת, הם מאיימים לאנוס את אשתי ובתי ולרצוח את משפחתי מפני שאנו מצילים חיים", אומר אריק בכעס. על אף שהם לבד במערכה, הם חוזרים ואומרים שיעשו כל שביכולתם כדי לעזור לאנשים ולהעניק להם תקווה לחיים חדשים.