"המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" אמר ראש הממשלה נתניהו באחד הפוסטים המיתולוגיים והוויראליים ביותר ששודרו ברשתות החברתיות ערב מערכת הבחירות במארס 2015. עשרים ושמונה שניות של מסר ישיר, שעות אחדות לפני סגירת הקלפיות, היו האפקטיביות ביותר ברגע האמת של קמפיין הבחירות של הליכוד. נתניהו דיבר לקהל הבוחרים שלו, מעל ראשיהם של העיתונאים וכלי התקשורת כשלרשותו טלפון נייד וחשבונות פייסבוק וטוויטר.

לצד המסר הישיר ברשתות החברתיות אימצו הפוליטיקאים את "דוקטרינת אדלר" שלפיה "איש לא הצטער על ראיון שלא נתן". הפרסומאי ראובן אדלר שהיה יועצו של ראש הממשלה אריאל שרון, צמצם כמעט לחלוטין את הראיונות של שרון בכלי התקשורת. בעקבותיו הלכו פוליטיקאים רבים, שבדרך כלל "שוברים שתיקה" רק כשהם רוצים לשווק את עצמם.

שתי המגמות האלה – מחד, מיעוט ראיונות עיתונאיים עם הנושאים במשרות ציבוריות בכירות ומאידך, השימוש שהם עושים ברשתות החברתיות להעברת מסרים ישירים, הן שתי פנים לתופעה מדאיגה שפוגמת בזכות הציבור לדעת ובאיכות השיח הפוליטי והדמוקרטי בישראל בשנים האחרונות.

לכן, אם שואלים אם תם תפקידה של העיתונות – התשובה היא לא. ההיפך הוא הנכון. במשטר דמוקרטי, העיתונות היא עדיין הכלי המרכזי לדיווחים חדשותיים, היא אחד משומרי הסף של חופש הביטוי והיא זו שמאפשרת לקיים שוק דעות הגון ותוסס. בהקשר הזה החשיבות של ראיון עיתונאי אף גדולה שבעתיים. משום שרק מסגרת של שאלות ותשובות מאפשרת לחלץ מידע, להגביר שקיפות, לברר דעות, לחדד עמדות ולהעניק לאירועים משמעותיים הקשר פוליטי, חברתי, בטחוני, מדיני, כלכלי או היסטורי.

כשרוצים להבין מדוע הצהרות לתקשורת ומסרים ברשתות החברתיות אינם תחליף לראיון אפשר למצוא בקלות כמה דוגמאות לראיונות עיתונאיים חשובים: למשל הראיון של ראש הממשלה נתניהו בחברת החדשות, ערב הבחירות האחרונות במארס, כשנשאל אם הוא הוא מקדם חוק חסינות שיועיל למצבו המשפטי. "מה פתאום" השיב נתניהו תוך שהוא זע באי נוחות בכיסא. או הריאיון המיתולוגי של אהוד ברק לניסים משעל אחרי אסון צאלים ב'. ובהקשר אחר גם הריאיון עם הנשיא קלינטון על יחסיו עם מוניקה לוינסקי שנכנס לפנתיאון של הראיונות הגדולים.

ריאיון טוב הוא כזה שנוטים לחזור אליו וללמוד ממנו גם בחלוף הזמן. במידת מה, כזה היה הריאיון שקיימתי עם ראש הממשלה נתניהו ב-2012, במליאת הכנסת כשברקע התחוללה מתקפה פוליטית על בית המשפט העליון. שאלתי את נתניהו אם הוא תומך בהצעות החוק שנועדו להחליש את כוחו של בית המשפט, והוא השיב בנחרצות: "היו הצעות להגביל ולקצץ בסמכויות בית המשפט העליון – מנעתי את כולן".

נתניהו השתנה מאז. אבל גם התקשורת בתהליכי שינוי. במפגשים עם סטודנטים לתקשורת התחוור לי עומקו של השינוי. כמו עיתונאים גם סטודנטים באקדמיה נוטים לעיתים לדלג על אבני יסוד: בדיקת עובדות ותחקיר מוקדם. במקום זאת, הם מסתמכים על ידע מוקדם ושטחי שנגוע לא פעם בדעות קדומות. האתגר הגדול בתורת הריאיון, שעליו אני עומדת בהוראת המקצוע, נוגע בליבת השיח התקשורתי שלעתים דומה לקרקס עמוס בגימיקים ובאוויר חם יותר מאשר פלטפורמה לדיון מושכל על סוגיות הרות גורל.

תורת הריאיון איננה רק סט של שאלות ותשובות. היא חובקת גם סקרנות, פתיחות, ידע ושימוש בכלים ביקורתיים. היא מחייבת את המראיין לצמצם את עצמו למינימום ההכרחי, כדי לפנות את הבמה לעניין המרכזי – המרואיין.

ולכן, הטיפים החשובים לכל מראיין כמעט מובנים מאליהם: עליו לזהות את הנושאים החשובים שעל סדר היום, לבחור את המרואיינים הרלוונטיים ולשאול שאלות פשוטות וישירות. שמעון טסלר שהיה ממקימי רשות השידור לימד אותי פעם שיעור חשוב בתורת הריאיון: את השאלה החשובה ביותר, הוא אמר, צריך לשאול בהתחלה.

אורית לביא נשיאל היתה מגישה בכירה בערוץ הכנסת ומלמדת את הסדנה 'סודות הראיון העיתונאי' בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה בירושלים.

(נצפה 1,165 פעמים, 1 צפיות היום)