"אתה אומלל, עייף ונמצא על הקצה. אתה במצב-רוח מושלם בשביל לעשות עיתונות"

המשפט הנהדר הזה, שמיוחס לסופר-הקומיקס וורן אליס, עשוי להתאים לפרופיל הסטריאוטיפי של העיתונאי החוקר: יצור מיזנטרופי המעסיק עצמו השכם והערב בתיאוריות קונספירציה ומנסה להשלים בראשו פאזלים מחלקיקי מידע, עירבוביה של מקורות ושלל אינטרסים שאליהם נחשף במהלך חקירתו. ובתוך כל אלה מחויב לשמור על איזשהו היגיון בריא (וחמקמק) שידביק את הכל למידע בהיר שקוראים (או צופים) יוכלו לסמוך עליו את ידם.

המשפט של אליס עולה במוחי כמעט בכל פעם שאני עומד לסיים תחקיר, קרוב מאד למטרה – ועדיין תמיד מרגיש מאד רחוק. מעטים המקרים בהם עיתונאי-חוקר מבין עד הסוף מה באמת קרה בחללים הסגורים שאותם הוא מנסה לפרוץ. רוב התחקירים נותנים לנו הצצה חלקית למרכזי קבלת ההחלטות, דרך מרזב או חור בתיקרה. הפוטנציאל לתסכול גדול למדי: אחרי עשרות שיחות עם מקורות, אתה עדיין לא בטוח שהבנת. ותמיד נדמה לך שאתה נמצא במרחק של שיחה אחת מהגביע העיתונאי הקדוש.

גורמים פוליטיים תמיד מנסים לקשור כתרים מזויפים לעיתונאים חוקרים, לשייך אותם לצד מסוים או להדביק להם אובססיה כלשהי. אבל המטרה שלנו, קומץ העיתונאים שעדיין עוסקים בתחקירים, ברורה ופשוטה: לחשוף מידע שמישהו (אדם, ארגון) היה מאד שמח להסתיר לנצח, וחשיפתו עלולה להדאיג את הציבור. ככל שההסתרה עמוקה יותר, כך היא מעצבנת אותנו יותר.

הופשטיין בהפגנה נגד שחיתות
הופשטיין בהפגנה נגד שחיתות

לא מזמן התבקשתי להסביר לסטודנטים את "רזי המקצוע". בכל פעם ששואלים אותי על אותם "רזים" אני מעט נבוך. נכון, יש לנו טקטיקות-פעולה שפיתחנו עם השנים, למשל דרכים פתלתולות לשאול שאלה כדי לא לעורר בצד השני חשד.

אבל בתכלס אין למקצוע הזה שום רזים, ולא בגלל שאין זמן לאכול. הצידה היחידה שעיתונאי-חוקר טוב מחזיק בתרמילו בסיסית-להחריד: סקרנות עצומה, דחף להבין הכל ומהר, נטיה לצדקנות, ולמרבה ההפתעה – גם קורטוב של מזל. המזל להיות במקום הנכון ובזמן הנכון או להצליח לתפוס לשיחה את האדם הנכון.

"רזי המקצוע" רחוקים מלהיות שיקויים של קסם. מבחינה זאת העיתונות החוקרת לא השתנתה הרבה ב-50 השנים האחרונות. צריך לרדוף אמת, צריך עצבי ברזל, צריך לפקפק גם במה שנראה פשוט ותמים וברור. כי כמעט שום דבר בחיינו אינו פשוט ותמים וברור. והסיפור מסתתר פעמים רבות דווקא מאחורי הפרגוד הכי שקוף.

מה עוד אני אוהב לספר לסטודנטים? אני מספר להם איך איבדתי פחד (או לפחות מתי התחלתי להתיימר להפסיק לפחד). זה היה אחרי "פרשת ההתנצלות" שבמהלכה הכריח הטייקון שלדון אדלסון את הבעלים של ערוץ 10, רון לאודר, לפרסם התנצלות שיקרית על כתבת תחקיר שהכנתי אודותיו. ביום שאחרי פרסום ההתנצלות, כשכל התקשורת רעשה, התקשרתי ליועצת המשפטית של הערוץ וביקשתי אישור לעלות לשידור ולספר עד כמה אני שלם עם עבודתי העיתונאית. היא הבהירה לי שאם אעשה כן – אהיה חשוף לתביעה של אדלסון, שנגדה אצטרך להתמודד לבד כי הערוץ לא יוכל להגן עלי משפטית.

הופשטיין בבית המשפט
אבנר הופשטיין בבית המשפט

נכנסתי לחניה, כיביתי את הסוויץ' ונותרתי משותק במקום רגע ארוך מאד. זאת היתה הפעם האחרונה שבה שותקתי מרוב פחד. לקח לי כמעט חודשיים להתנער מהפחד הזה. ואחרי שהתגברתי עליו, כל הפחדים האחרים נראו פתאום הרבה יותר ניתנים-לשליטה.

אז למה בכל זאת עיתונות חוקרת? לא קל לענות. אפשר לדבר על הסיפוק מהגילוי, הגאווה מהשותפות בניקוי האורוות, אולי גם קורטוב פרסום ומחמאות (שנמשכים בדרך כלל יום וחצי לכל היותר). אבל אלה תשובות חלקיות בלבד.

כי בסופו של יום עיתונות חוקרת היא קצת כמו טיפוס על האוורסט, והתשובה למה נוגעים בה, כשאפשר לטפס על פסגות הרבה יותר פשוטות היא "כי זה שם". כמו לסיים מרתון ולהרגיש שאתה מתמוטט מעייפות ובכל זאת מאושר – כך אתה חש אחרי כל כתבת תחקיר ארוכה ומורכבת: מותש אבל מאושר. נגעת בפיסגה לרגע. ומיד צריך לקום ושוב לטפס.

אבנר הופשטיין הוא ראש דסק התחקירים באתר זמן ישראל וילמד את הסדנה 'תחקיר עיתונאי' בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה

(נצפה 37 פעמים, 1 צפיות היום)