מכחישת קורונה? אורלי וילנאי עונה לביקורת ויוצאת למתקפה – "זה נורא"
עם ניסיון של יותר מ-25 שנה בתקשורת, אורלי וינלאי יודעת מה זה לקבל ביקורת ציבורית אבל דבר לא הכין אותה למתקפה אחרי שמתחה ביקורת על מדיניות משרד הבריאות בזמן מגפת הקורונה. עם הסרת ההגבלות ושינוי המדיניות ביחס למחלה, היא מתראיינת ל"שומרי הסף", מגיבה על הביקורת מצד עמיתיה למקצוע ומספרת מה היא חושבת על אובייקטיביות בתקשורת
- 11 במאי 2022
- 0
"לא יודעים את זה עליי, אבל יש מחלת רקע קשה והרופאה שלי אסרה עליי לצאת מהבית", חושפת בפני "שומרי הסף" העיתונאית אורלי וילנאי כשאנחנו שואלים אותה על האופן הביקורתי שליווה את הסיקור שלה של מגפת הקורונה – חרף ביקורת ציבורית נוקבת. "בהתחלה חשבנו שאנשים נופלים כמו זבובים, ואני באמת בסיכון. ואז פתאום אתה יושב בבית וקורה הדבר הכי גדול בעולם ואתה לא חלק ממנו. לעיתונאי זה מאוד מאוד קשה. אבל אז חבר שלנו אמר לנו – תראו, אתם בבית, יש לכם אינטרנט, שדרו. מה אתם יושבים בשקט? זה שלא היינו חלק מהטלוויזיה המיינסטרימית, אפשר לנו להסתכל על הכל מפרספקטיבה אחרת. התקשורת שידרה את הקונבנציה של משרד הבריאות, ואנחנו פתאום שמענו רופאים בעלי שם אומרים: "חבר'ה זה לא נכון, בואו נבדוק את זה. הסגרים הם טעות, הבידודים הם טעות. אנחנו מדברים על מגיפה אבל כזו שמתמקדת בעיקר אצל מבוגרים ואנשים עם מחלות רקע. לא צריך לחסן את הילדים כי זו לא מחלת ילדים".
משידור לשידור זכו וילנאי ובן זוגה, העיתונאי גיא מרוז, לביקורת מצד עמיתיהם ומצד גורמים רשמיים במשרד הבריאות, אבל השניים לא הסתפקו בשידור באינטרנט, אלא החליטו להפיק סרט ראשון – "ומה אם כל העולם טועה?" ואז סרט נוסף תחת השם "עזבו את הילדים", שמדבר כצפוי על ההתנגדות לחיסוני הילדים. "הסרט הציג את מח"צ (מועצת החרום הציבורית לקורונה) שיש בו רופאים, מנכ"לי משרד בריאות – ולא הסכימו להקשיב להם", מתגוננת וילנאי ומסנגרת על הסרט. "התקשורת נהייתה כמו עדר שמשרת את השלטון".
—
וילנאי היא עיתונאית מנוסה זה 25 שנים. היא גדלה בבית של עיתונאים ולאבא עיתונאי שהכניס אותה לעולם הזה עוד כשהייתה ילדה. "אבי היה מעיר אותי לאסונות, לפיגועים, למלחמות והיה לוקח אותי לשטח לראות גופות. כל הדבר הזה היה טריגר מאוד גדול עבורי להיכנס למקצוע".
היא החלה את דרכה ככתבת רווחה, תפקיד שלדבריה "אף אחד לא רצה לעשות", אך היא לקחה את התפקיד כי ראתה בו שליחות וכלי להוביל באמצעותו שינוי בחברה. "בתור ילדה שגדלה בתל אביב הייתי פריבילגית. לא הכרתי את העולם הזה של עוני, קושי וחוסר. למדתי אותו, ממש עברתי בית בית. מצאתי קשישים שמתים מרעב, ניצולי שואה שחיים בעוני מרוד, ילדים שאין להם שום יכולת להתקדם, ולקחתי את הנושא הזה וממש ממש דחפתי אותו לכותרות החדשות".
בהמשך, וילנאי החליטה לקחת את תחום העשייה שלה בחדשות, ולהתמקד בו גם מחוץ לעבודה. "לקחתי את זה למקום שזה הפך באמת למפעל חיים כדי לטפל באנשים ולהשתמש ביכולת העיתונאית כדי ליצור שינוי נקודתי אצל אנשים. עם השנים התחלתי לעבוד עם גיא, ופתחנו קו מאחורי הקלעים שמטפל באנשים, והקמנו קרן להלוואות ללא ריבית שעוזרת לאנשים לצאת מהחובות שלהם. הדבר הזה כבר הפך להיות החיים". לאורך הקריירה התמודדו השניים עם ביקורת ציבורית, אבל דומה שהיא הגיעה לשיא רק כאשר החלו לסקר את מגפת הקורונה מנקודת מבט ביקורתית ולעומתית.
איכשהו יצרתם לעצמכם תדמית נגדית מול התקשורת
"בואי נודה באמת. התדמית שיצרנו לנו היא של מכחישי קורונה, של מתנגדי חיסונים למרות שאנחנו מחוסנים", היא אומרת בכעס. "ניסו לעשות לנו דמוניזציה בגלל שהבאנו את הקו השני, כולל כתבות מכפישות נורא בידיעות אחרונות. אני לא מכירה קו אחד שמשרת את השלטון בכל העיתונים ובכל הערוצים. וזה עוד דבר שאני מנסה להבין אותו, כאילו מה קרה שם שבאמת גרם לכל מי שהיה בתקשורת המיינסטרימית לחשוב אותו הדבר?".
"כל מה שקרה עם הקורונה הוא סיפור נורא עם התקשורת. לא הגיוני שאף עיתונאי לא הלך למחלקות לראות מה קורה. כאילו כל מה שמשרד הבריאות אומר הוא כמו אורים ותומים. היו פה שקרים והונאות באמת מהמדרגה הראשונה. אני לא רופאה. אני אומרת את זה מהמקום שלי כעיתונאית והלכתי ובדקתי את הנתונים. וזה מפחיד. בהרבה מובנים אני שמחה שאני לא חלק מהתקשורת הזאת כי זה אפשר לי לפתוח את העיניים".
איך דווקא אתם התחלתם לקבל מידע מאותם רופאים ובעלי דעה שמתנגדים למה שנאמר בתקשורת?
"הייתה לנו את הפריבילגיה לא לחשוב על רייטינג או שיהיה לנו עורך או מישהו שמכתיב מלמעלה או בעל מניות. רייטינג מייצר פאניקה יום-יומית כי תבינו, זה לבדוק אחרי שידור אם ניצחת את השני, או בכמה הפסדת. זה נורא. זה הכול כלכלי כי אם לא מרוויחים אז מורידים לך את התוכנית. אז אנחנו ישבנו בבית ויכולנו לשמוע מגוון דעות".
אז בעצם "אובייקטיביות" זה תוצר של הורדת ראש בגלל שיקולים כלכליים ופוליטיים?
"אין אובייקטיביות, יקירתי. התקשורת בכללותה לא יכולה להיות אובייקטיבית. בגלל זה אני מעדיפה לשמוע את דעתו של עמית סגל כשהוא אומר את דעתו מאשר שהוא יסתיר אותה ויכניס אותה בכל מיני דרכים בכתבות שלו. מבחינת להיות חלק ממערכת, כן לפעמים צריך, ורוב העיתונאים צריכים ליישר קו."
בנוגע להצגת הקורונה בנרטיב דיי אחיד, למה לדעתך אף אחד לא רואה את מה שאתם רואים? לאף אחד אין האתיקה להסביר את הצד השני?
"הם באמת מאמינים בזה. תראי את רואה אנשים ברחוב עם שתי מסיכות על הפנים כי שטפו להם את המוח. זה נורא מפחיד, כי התקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ויש לה גם מתחרים ברשתות שמפיצים פייק ניוז. מקום ממוסד אמור להיות מבוסס על עובדות וזה לא קורה. אנחנו בפתחו של עידן בעייתי בתקשורת הישראלית, בעיניי".
"אמת סופה להתגלות, לפעמים לוקח דור או שניים אבל אני מאמינה שגם האמת לגבי הקורונה תצא לאור."
