שי היה בן 6 בלבד כשטס לראשונה לחו"ל. ואז הוא נחטף

פרשת חטיפת המטוס ומבצע אנטבה אירעה לפני 43 שנים. מטוס של חברת "אייר פראנס" המריא מישראל לפריז. מסלול הטיסה כלל עצירת ביניים באתונה. בשדה התעופה עלו והשתלטו על המטוס תשעה מחבלים שהנחיתו אותו באנטבה בירת אוגנדה.

שי גרוס היה בן שש בלבד כשהמריא לראשונה בחייו לחופשה בחו"ל. הוא לא יכול היה לדמיין שטיסת החלומות שעוררה בו "התרגשות עצומה" תתהפך והוא יהיה חלק מהדרמה הגדולה ומעוררת האימה שתוביל למבצע אנטבה. שי, שהיה הנוסע הצעיר ביותר בטיסה של חברת "אייר פראנס" לפריז, מספר לשומרי הסף על הרגעים שבהם דמיין את המוות וניסה לשרוד נגד הסיכויים. עדי גרוס, אחיו, משלים את התמונה.

"זו הייתה התרגשות עצומה עבורי, כילד שיצא לראשונה מהארץ לחופשה בארה"ב", שחזר שי. "לאחר עצירת ביניים באתונה המראנו לפריז ושיחקתי קלפים עם אמא שלי במטוס. פתאום שמעתי צעקות. הסתכלתי וראיתי מחבלת עם רימונים ואקדח בידיים. מה שתמיד ראיתי בסרטים ראיתי פתאום מולי – תמונה שלא אשכח לעולם. בשלב כלשהו העבירו את הילדים למחלקת עסקים וראיתי את הפחד בעיניים של ההורים שלי. אמא שלי החביאה אותי מתחת לכיסא בשביל שלא יקחו אותי והיא כיסתה אותי מתחת לחצאית שלה. ישבתי שם שעתיים בלי להוציא מילה. אמא שלי סיפרה לי איך ילדים התנהגו בתקופת השואה ואיך לא לבכות, ואני הייתי צריך להבין מה קורה ולהתנהג בהתאם. אחרי שעתיים הילדים חזרו חזרה להוריהם ואמא שלי הוציאה אותי החוצה וסיפרה לי יותר מאוחר ששאלתי אותה אם זה כואב למות".

"אחרי 24 שעות, הכוללת עצירת ביניים לתדלוק, נחתנו באנטבה שבאוגנדה ושם התחיל עבורי השבוע הקשה ביותר בחיי – שבוע שהיה כל כולו בהמתנה. אבא שלי תפס פינה בחדר כדי לא לבלוט כי אחד מהחטופים נתפס עם תמונה על טנק בתוך הדרכון והחוטפים עינו אותו והרביצו לו. אני זוכר שקיבלנו שם בננות ואורז. מאחר שאנחנו משפחה שומרת כשרות לא נגענו בבשר שהגישו לנו, והסתבר שזה השתלם כי זה מנע מאתנו קלקול קיבה שאנשים קיבלו שם".

איך העברתם את הזמן עד החילוץ?

"ביום שני החוטפים נתנו לנו, הילדים, לשחק בחוץ, ואני זוכר ששיחקתי עם אחד בשם בני דוידזון שהיה יותר גדול ממני. מצאנו פחית קולה, מעכנו אותה ושיחקנו איתה כדורגל. בגלל הרעש של הפחית המחבל הגרמני ניגש אליי ונתן לי סטירה שהעיפה אותי. ביום שלישי התחיל תהליך הסלקציה. החוטפים שיחררו את האזרחים הזרים. אני זוכר שנכנסנו דרך חור בקיר. מולנו עמדה אישה מבוגרת שהראתה למחבל הגרמני משהו על היד שלא הבנתי מהו. המחבל העיף אותה באגרסיביות וההורים שלי סיפרו לי אחר-כך שהאישה ניסתה לומר לו שהיא כבר עברה סלקציה בגרמניה בתקופת השואה ומה שהיה על היד שלה היה מספר".

"בהמשך הגיע נשיא אוגנדה אידי אמין לבקר אותנו והוא סיפר לנו כל מיני סיפורים. לא הבנתי מה הוא אומר. אמא שלי הסבירה לי שהוא אמר שהמדינה שלנו צריכה לעזור לנו והתברר לנו אחר-כך שהוא שיתף פעולה עם החוטפים. במהלך הימים שחלפו היינו בהמתנה ללא ידיעה מה הולך. נאמר לנו שיש פצצות מסביב לחדר ואם מישהו יתקרב אז כל הבניין יתפוצץ. עם הזמן התברר שהפצצות הללו היו פצצות דמה".

"ביום שישי בערב אמא שלי לקחה אותי אל החלון. הסתכלנו על הכוכבים בשמיים והיא התחילה לבכות. שאלתי אותה למה היא בוכה והיא השיבה שהותירה בבית את כל המשפחה. זה דבר שלא אשכח".

כשהגיע החילוץ, מה ראית?

"במוצאי שבת הלכנו לישון בסביבות 10 בערב. בשעה 11 בערך שמעתי רעשים בחוץ כמו אלפי בקבוקים מתנפצים. אבא תפס אותי בידיים חזק. מישל בקוס, הטייס, אמר לאבא שלי שאם קורה משהו יש לרוץ מיד לחדר הקטן של המזכירות ולהחביא אותי. אבא שלי עשה כדבריו והוא כיסה אותנו במזרונים. אמרנו "שמע ישראל" והיה קשה לי לנשום. אחרי כמה דקות אחד מהחיילים לקח אותי ואת אבא שלי מהחדר וכיסו אותי בשמיכה על מנת שלא אראה את הדם ואת כל ההרוגים אבל לצערי ראיתי את כל מה שילד בן 6 לא אמור לראות".

"עליתי למטוס הראשון שיצא חזרה לישראל כי החיילים ראו שהייתי בטראומה. הטיסה חזרה לא הייתה קלה עבורי. לידי שכב אדם על אלונקה ושאלתי את אמא מי זה. התברר בהמשך שזה היה יוני נתניהו. הבן הגדול שלי קרוי על שמו, הוא משרת כיום כלוחם ביחידת דובדבן וזה מהווה עבורי סגירת מעגל וגאווה גדולה".

האח עדי: "התחלתי לבכות, רגע שלא אשכח לעולם" 

לשיחה עם שי הצטרף גם אחיו עדי, שהיה באותה התקופה בן 13 ושמע לראשונה על חטיפת הוריו ואחיו כשהיה בארץ. "הייתי אז בבני עקיבא וכולם שאלו אותי מה שלומי ועניתי שהכל בסדר כי לא הבנתי מה קורה. בשעה 8 בערב הקומונרית ניגשה אליי ומסרה לי שסבתא שלי מחכה לי. התחלתי להבין שמשהו כאן לא בסדר. ראיתי את סבתא שלי עם משקפיים שחורות, העיניים יצאו לה מהחורים מרוב בכי והיא אמרה לי בוא תקשיב לרדיו. הקשבתי לרדיו ושמעתי את קולו של שדר החדשות דן כנר שאמר שמטוס אייר פראנס טיסה מספר 139 נחטף. מיד הבנתי שההורים שלי היו על המטוס הזה. אני זוכר שהתחלתי לבכות וסבתא שלי אמרה לי שיהיה בסדר. הלכנו לבית שלה והתחלנו משמרות של קריאת ספר תהילים. זה רגע שלא אשכח לעולם".

בזמן שההורים ושי היו באנטבה החלטת לכתוב יומן. מה כתבת?

"היומן נועד לשתף את ההורים שלי על אודות מה שקרה כי צה"ל מאוד רצה שנכתוב למשפחות שלנו על מנת שזה יפחית מהמתח שלנו. אז כתבתי שהמצב קשה ושסבתא ממש בכיינית ושהייתי צריך לבכות בעצמי בחדר השירותים כי לא רציתי להעציב אותה. היומן שכתבתי הינו יומן מאוד אותנטי עם תאריכים עבריים, עם כל מה שהיה וכל מה שקרה. תיארתי ביומן מה אני מרגיש כילד שההורים שלו נמצאים בין חיים למוות".

איך הרגשת כששמעת על פעילות החילוץ וכשההורים חזרו ארצה?

"אני זוכר שבשעה 2 לפנות בוקר העירו אותי ואמרו לי: "עדי, אתה לא תאמין. היה מבצע לשחרור החטופים. יש הרוגים אבל לא יודעים מי". משעה 2 עד שעה 5 בבוקר נשארתי ער בשביל להתעדכן בצורה שוטפת. בשעה 5 בבוקר התקשר גד יעקובי שהיה אז שר התחבורה ומסר לנו:  יש הרוגים אבל שתדעו שההורים שלך ושי הם ברוך השם בין החיים. אלה היו 3 שעות של חרדה. החיים היו תלויים על בלימה. עם קבלת הידיעה מיד רצנו לשדה התעופה כדי לקבל את ההורים שלי עם שי אחי הקטן. הרב גורן אמר שהבכי שהיה בבית הכנסת כשאמרתי את התפילה לשלומם של החטופים, היה הרגע שבו נפתחו שערי שמיים ושתפילתי כנער בן 13 התקבלה".

סוף דבר

לפני כחודשיים הלך לעולמו קברניט הטיסה, מישל בקוס, שביקש אז להישאר עם החטופים הישראלים מאחר שהרגיש שהוא ערב לשלומם. בהלוויה שלו ניגנו את "התקווה" כפי שביקש לפני מותו. בקוס זכה לאות הוקרה מראש הממשלה יצחק רבין ז"ל על כך שלא השאיר את הנוסעים מאחור וכן אות הוקרה מאת נשיא צרפת דאז ואלרי דאסטן.