אובייקטיביות, על פניו, היא אחד הכלים החשובים ביותר של הדיווח העיתונאי . חוקרת העיתונות גאיה טוכמן, ביססה זאת כבר לפני 50 שנה, כשקבעה כי האובייקטיביות משפיעה ישירות על יחסו של הציבור כלפי התקשורת, והעיתונאים מבינים זאת היטב. העיתונאי בר שם אור, כתב החוץ של חדשות 10 בעבר וכתב 'הצינור' בערוץ 13 בהווה, מערער על הגבולות האוטופיים שטוכמן מציבה, וקובע בשיחה עם "שומרי הסף": השיטה ויחסי הכוחות – כבר השתנו.

שם אור סבור כי האובייקטיביות בתקשורת המסורתית של 2022 מצויה בפרפורי גסיסה, ולאו דווקא מהסיבות הצפויות. "ניתן לראות בבירור מגמה שהולכת וגוברת בתקשורת הישראלית והעולמית: 'מחנאות'". הוא מסביר שעיתונאים נוטים להיות תלויים במקור שלהם, ומרגישים מחויבים לפרגן לו במסגרת פרשנותם, על מנת לתחזק את מערכת היחסים ביניהם. "בסופו של דבר כשמתייחסים אל מקור, מדובר בתדרוך עיתונאי שנועד לשרת מידע של צד אחד. כשהפרשנות מסתמכת יותר מדי על התדרוך החד צדדי, היא יורדת באיכות שלה".

בר שם אור. מתוך פייסבוק

חן ליברמן (חדשות 13) מחזקת את הדברים וקובעת כי אחד האתגרים המרכזיים באובייקטיביות התקשורתית של ימינו היא המחויבות של העיתונאים לפוליטיקאים. כפי שהשיבה לשאלת מגזין "שומרי הסף": "צרכן תקשורת חכם יכול לזהות אם הטיעונים של פרשנים באולפן מהדהדים דף מסרים, או שהם באמת אומרים משהו שעושה שכל. בסופו של יום, אי אפשר באמת לדעת, צריך פשוט להיות מודע ליחסי הגומלין בין הצדדים".

אך נדמה שלא רק התדרוך העיתונאי האדוק תורם לטשטוש הגבולות האובייקטיביים בתקשורת. בעידן הטכנולוגי, הרשתות החברתיות משמשות קטליזטור משמעותי בנושא גם הן. שם אור, שמוביל עמוד נעקב בטוויטר, טוען לזכותן של הרשתות כשהוא קובע כי הן תורמות לשיתוף אינטנסיבי של מידע על ידי עיתונאים, שממנו הגולש יכול להסיק רבות. אולם נראה שלפיו, הברכה בהקשר זה היא גם הקללה: "היכולת לשתף גרמה לקיטוב גדול יותר, כי הרבה מאוד עיתונאים מרגישים שהם צריכים לשקוע עוד יותר בפוזיציה האידיאולוגית שלהם". לפי שם אור, השימוש ברשתות בסופו של יום מקבע מסגור ספציפי עבור העיתונאי, ומנציח תפיסה ציבורית לגביו, אשר מרדדת עוד יותר את השיח התקשורתי המאוזן בפועל.

גם ליברמן בוחרת לשים את הדגש על האופן שבו המסגור של רשתות חברתיות דוגמת הטוויטר, והמפגש המקוון והבלתי אמצעי עם מושאי הסיקור בהן, עלולים להשפיע על מיצובו הציבורי של העיתונאי: "דרך הטוויטר אנחנו נגררים המון למריבות ולפוזיציות וזה חושף אותנו. ההשקפות שלנו יוצאות מהארון וזה בלתי הפיך. ככל שעיתונאים נתונים ליותר התקפות מצד פוליטיקאים, הם מתגוננים".

מי שמנסה לאתגר את הקונספציה הזאת הוא העיתונאי והפרשן עקיבא נוביק מתאגיד השידור הציבורי. נוביק גורס כי העידן הטכנולוגי הביא עימו גל חדש של עיתונאים, שחשים מחויבים עוד יותר כלפי הסיקור האובייקטיבי, דווקא בגלל הפרופיל הציבורי הגבוה שלהם ברשתות. כך השיב לשאלת מגזין "שומרי הסף": "המודל הינו, 'אני יודע שאתם יודעים מי אני ואין לי בעיה עם זה , אני מקצועי'. רוב העיתונאים המתחילים בדורנו אומרים פחות או יותר את דעתם בפומבי, וזה ניכר ברשתות". מאחר שהדעות מונחות על השולחן, אומר נוביק, אזי השאיפה לדיווח מקצועי ואמין עולה עשרות מונים.

אך מעבר להכל, לא ניתן להתעלם מהתנאים הייחודיים שסביבת העבודה התקשורתית מזמנת. החוקרת טוכמן טוענת כי קצב העבודה המהיר והעמידה בסטנדרטים הגבוהים המאפיינים את העולם העיתונאי עלולים להשפיע גם הם על איכות הסיקור והטייתו. בעוד שטוכמן מציעה לעיתונאי להיות מודע לסכנות שאופי העבודה מקנה, ולהשתמש באובייקטיביות העצמאית שלו, שם אור קובע כי במקרה הזה, המציאות אינה חד משמעית.

עקיבא נוביק. צילום: Inbal Marmari

"יש מרדף אחרי לייקים ופרסומים ראשונים. זה לא סוד שכל עיתונאי רוצה לפרסם את הכתבות שלו בצורה בלעדית. אני מניח שהתחרות הזו גרמה לפחות הססנות, אבל זה תלוי איזה סוג עיתונאי אתה. אם אתה מגדיר את עצמך עיתונאי חוקר, הפרסום הראשון פחות רלוונטי למי שחוקר לאורך חודשים או שנים. לעומת זאת, זה יותר משמעותי עבור כתבים. עדכון של פושים זה משהו שהם מתעסקים בו יותר, אך אני לא יודע לומר לך כמה זה משפיע על הדעה הסובייקטיבית של העיתונאים בפועל".

למרות ההבחנה שביצע, שם אור מתעקש כי בסופו של יום, האובייקטיביות בתקשורת תלויה בעיתונאי עצמו, כאינדיבידואל: "יש עיתונאים שהם אובייקטיבים עד היום, ואינם מביעים את הדעה האישית שלהם. מהצד השני, יש עיתונאים שמביעים את הדעות שלהם באופן טבעי כגישה שהיא לגיטימית לחלוטין. האם זה כדאי או לא? אני חושב שזה מאוד אישי. עדיין קיימים עיתונאים שמשתדלים להציג איזון בפרשנויות שלהם, ולהציג תפיסות מגוונות ולא רק תפיסה חד ממדית. אני חושב שמי שעוקב אחרי החדשות בישראל יודע לזהות במי מדובר".

כשנשאל כיצד אלו שבחרו בדרך הסובייקטיבית יותר פועלים על מנת להבטיח סיקור מקצועי בכל זאת, שם אור טען כי בקרב אותם עיתונאים ישנה יומרה להצדיק את האג'נדה שלהם באצטלאות שונות: "עיתונאים שמאוד מזוהים עם מקורות מסוימים או עם צד אחד של המפה הפוליטית, ינסו לטשטש את זה בסוג של אובייקטיביות מזויפת, או לעטות על עצמם איזושהי תחפושת שהם מחזיקים 'בדעה הנכונה', אבל הציבור פחות 'אוכל' את זה היום".

חן ליברמן. צילום:
Inbal Marmari

ובכן, נדמה שכשמדברים על אובייקטיביות, אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. מה שבטוח, זו העובדה שניתן להצביע על תהליך מובהק של ביצה ותרנגולת. מצד אחד הצופה הממוצע מלין על כך שהעיתונאים נוטים מדי בסיקור, ומצד שני דווקא אותן דעות מוצקות, הן אלו שמביאות את אחוזי הצפייה הגבוהים.

שם אור מסביר על המגמה הזאת: "העובדה שיש עיתונאים שמתעקשים על איזון מסוים, זה גם משהו שיכול לפגוע ברמת החשיפה שלהם. היום במדד הפופולריות, מחפשים את העיתונאי שאפשר לשייך למחנה מסוים כמו שחקן לקבוצת כדורגל. לצערנו הרב, ההתנהלות חוזרת לתפיסה החד ממדית. זה מזכיר תהליך מאוד ישן של העיתונות המפלגתית. הבחירות שלנו הופכות להיות יותר חד ממדיות".

גם ליברמן מתארת מגמה דומה כשהיא חושפת את התמורות בהן יזכה עיתונאי המזוהה אידיאולוגית: "העורכים מבינים שיש לאזרחים דעה מוצקה לגבי העיתונאים, שחצי שונאים וחצי אוהבים אותם וגם זה טוב. זה מביא רייטינג".

אחרי הכל, אין זה פלא שאלו הם דפוסי הצריכה התקשורתיים שהורגלנו אליהם. סקירה קצרה בפיד המצוי בסמארטפון שלנו תחשוף עובדה שעלולה לעורר דאגה: כולנו צורכים אג'נדה חד ממדית וממוחזרת, והולכים שבי אחר אלגוריתמים שלוקחים אותנו הכי רחוק שאפשר מדיון מעמיק ופלורליסטי.

(נצפה 57 פעמים, 1 צפיות היום)