הסיקור החדשותי הינו משלח ידם העיקרי של העיתונאים. אך בשנים האחרונות, לצד התיאור החדשותי האובייקטיבי והנקי, האקטיביזם העיתונאי תופס תאוצה, ויותר עיתונאים אינם מפחדים להביע את עמדותיהם הפוליטיות בציבור ואף לקחת חלק במחאות ציבוריות. אראל סג"ל ובן כספית, שני עיתונאים שמזוהים כהפכים של המפה הפוליטית והתקשורתית, מתראיינים לשומרי הסף ומביעים את דעתם על תופעת האקטיביזם בכלל וזו של בר הפלוגתא שלהם לכתבה.

הפתיח לשאלותיי היתה תופעת האקטיביזם העיתונאי הנרחבת במסגרת מחאת קיץ 2011. התופעה תועדה ונחקרה ויש אין ספור עדויות למעורבות אישית של עיתונאים במחאה ועזרה למחאה זו דרך כתיבת טורי דעה, סיקור ועוד.

מה דעתך על עיתונאים שעזרו למחאת הקיץ ב-2011?

סג"ל מציג את מחאת 2011 כפרומו לבלפור רק בסגנון אחר. לדבריו, "המחאה של 2011 הייתה פוליטית נגד נתניהו אז, לכן גם התקשורת התגייסה לסייע להם. ראו את התקשורת ומשרדי הפרסום שהיו מעורבים עד צוואר בזמנו וכך גם בזמן הזה במחאות בבלפור. אני מבין את זה. התקשורת הישראלית היא בפוזיציה, ולכן זה לא מפתיע אותי".

"אני הלכתי להפגנות והפגנתי, ולא הרגשתי שזה ממעיט מהערך שלי כעיתונאי. לא נאמתי בהפגנות, אבל כן הלכתי להפגין ואני שלם עם זה". סג"ל מסביר שהסיבה לכך היא שהכתב הוא קודם כל אזרח ולכל אזרח יש את עולם הערכים שעליו לקדם. הוא מוסיף ואומר כי חלק גדול מהעיתונאים בהיסטוריה היו אקטיביסטים והיו מעורבים בהשפעה על החברה: "הרצל היה מבין מה את אומרת כשאת אומרת "אקטיביסט"? הרצל הקים את התנועה הציונית, הלך וסיקר את משפט דרייפוס והביע עמדות פוליטיות, והוא לא ידע שזה אקטיביזם. זו לא מילה גסה. זה לא דבר חדש".

כספית: "התבקשתי הרבה מאד פעמים להגיע ולנאום בהפגנות ותמיד סירבתי. בהפגנה שהייתה לפני שבועיים בתמיכה ברשות השידור, אני קראתי לכולם לבוא ואמרתי שאני אבוא וברגע האחרון לא באתי. לבלפור הגעתי מעט מאוד פעמים בתור עיתונאי, לא בתור מפגין. זה גם סיקרן אותי ואני תמיד אומר לאנשים שאני מפגין דרך העיתון ודרך המילים שאני כותב. יש פתגם שאומר "כל תרנגול מלך על ערמת הזבל שלו". אני, אפילו כשהלכו לסגור את מעריב וכל העיתונאים הפגינו על כך, אפילו להפגנות האלו לא הלכתי משום שברמה האישית האירוע מביך אותי, אבל זה לא אומר שאני לא אקטיביסט. אני מאד אקטיביסט ואני לא מפחד להגיד את דעותיי, להילחם על דעותיי, לקדם את דעותיי, להטיף את דעותיי וכך אני עושה".

מהו בעינך אקטיביזם עיתונאי?

כספית: "אני חושב שאקטיביזם עיתונאי הוא חלק מתופעה יותר רחבה של שינוי דרמטי של העיתונות בכלל. מאנשים שאמורים לתווך את העובדות המציאותיות לציבור בצורה אובייקטיבית, נקייה וקרה במה שנקרא "חמשת הדאבליו". כלומר, אתה חייב להכליל בידיעה העיתונאית שלך את ה-when, why, what, who, where. כיום זה הפך להיות סוג של פובליציסטיקה אקטיביסטית בלי כללים ובלי אזורים מוגדרים. היתרון הוא שאתה כבר לא מפחד להביע את דעתך כי אין יותר בידול בין עמודי החדשות לבין עמודי הדעות, זה דבר שנמחק".

ומה לדעתך החסרונות של האקטיביזם?

כספית: "קודם כל העובדות. זה ויכוח שהיה לי עם חבריי למקצוע לפני עשרים-שלושים שנה. אני חשבתי אז שצריך להסדיר את מקצוע העיתונות ושלא כל אחד יוכל לבוא ולקבל תעודת עיתונאי. אין שום סיבה שתהיה לשכת עורכי דין ותהיה לשכת רואי חשבון ואנשים יצטרכו ללמוד, ואנשים יצטרכו להיבחר, ויצטרכו לעמוד בסוג של מערכת כללית של הסדרה והסדר, ורק המקצוע של העיתונות יהיה סוג של ג'ונגל. כל מי שיש לו קשרים בכלי תקשורת מקבלים אותו. חשבו שאני "דפוק", חשבו שאני פוגע בחופש הביטוי ובזכות של כל אחד וכו', והיום אנחנו אוכלים אותה כי כל אחד הוא עיתונאי, מיעקב ברדוגו דרך שמעון ריקלין, אנשים שאין להם שום קשר [לעיתונות – ק.ט.] ושום הכשרה ושכל מה שהם רוצים לעשות זה להקריא את הוואטצפים ששולחים להם תוך כדי שידור. לכן החסרונות הם שהציבור מתקשה להבדיל ולברור את התבן והתבואה מהמוץ".

וזה קשור גם למהימנות המידע?

"בכל יום בשבוע האחרון מפיצים איזה פייק שלכאורה אמרתי וזה רץ בקבוצות ווטצאפ ומתקשרים אליי ואומרים לי: "תגיד אמרת שליברמן שוקל לפרוש מן החיים הפוליטיים?" לא! ואז מראים לי שזה מופץ בכל קבוצות הוואטצאפ. "דיווחת שהנשיאה חיות התקשרה לגלעד קריב וביקשה להרעיד את חוקי הממשל לפני הבחירות?" לא! אנחנו בעידן שכולו פייק והחיסרון הוא שלציבור אין כלים לבצע את עבודת הסינון עד כדי כך שזו סכנה לדמוקרטיה!".

הגבולות באקטיביזם עיתונאי

סג"ל וכספית מסכימים כי הגבול באקטיביזם עיתונאי נחצה כאשר מדובר באמירה שאינה אמת.

כספית: "קודם כל אתה צריך לעמוד בכללי האתיקה ובכללי ההגינות ולהיות ישר עם עצמך, עם האמירות שלך ועם הקוראים שלך או הלקוחות שלך כעיתונאי".

סג"ל מסכים ומוסיף כי "עיתונאי שכותב שקר בתוך ידיעה ומתוך רצון לסייע לאיזו מטרה, זה חמור מאוד."

לעיתים אקטיביזם עיתונאי נוגע בנקודות רגישות ובעיתויים רגישים, כמו התערבות של עיתונאים לטובת מועמדים בזמן בחירות. שאלתי את סג"ל מה הוא חושב על הביקורת שהוא, ינון מגל ושמעון ריקלין קיבלו על השתתפותם בסרטון בחירות בו הם ניגנו ושרו עם בנימין נתניהו.

סג"ל: "אני מבין את המבקרים ואת הביקורת. הסרטון נועד גם לעשות סוג של הטרלה על מנת להשקיף להם איך הם מתפקדים וכיצד הם עובדים. זו תמונת מראה שהם באו משנאה ואנחנו לעומתם באנו מאהבה".

כספית מבקר את סג"ל על המעשה במילים חמורות: "הוא יכול לקרוא לזה הטרלה עד מחר. זו לא הטרלה. זאת הייתה פשוט הזניה של המקצוע. אני שדעתי על בנימין נתניהו ידועה, לעולם לא תתפסי אותי מצטלם עם פוליטיקאי כלשהו, אפילו אם הוא יהיה התקווה הלבנה הגדולה של כל מה שחלמתי שיכול להחליף את נתניהו – זה אחד. שנית, המבחן של העיתונאי הוא האם הוא יפרסם ידיעות חדשותיות על אנשים מהמחנה הפוליטי שהוא תומך בו, על אף שהם יזיקו לאמונות שלו? אז תני לי לענות לך קרן – סג"ל וחבריו, לצערי, לא יפרסמו. לעומת זאת, אני וחבריי, זאת אומרת רביב דרוקר, גיא פלג, ואמנון אברמוביץ כן נפרסם".

סג"ל משתתף בקמפיין של נתניהו

מה למשל?

כספית: "כשגנץ הקים את המפלגה שלו, כולם דיברו על זה שהנה סוף סוף פרסמתי תחקיר על פרשת המימד החמישי בכותרת הראשית במעריב, ואני זוכר שהלכתי אחר כך לאספת הורים של בתי בכפר סבא, בחברתם של אנשים שנמצאים במקום [הפוליטי – ק.ט.] שאני נמצא, וכמעט הרגו אותי. פרסמתי עליו אחר כך עוד דבר מאוד לא מחמיא, כמו טיפולים פסיכולוגיים, וכמעט הרגו אותי. בואי לא נלך רחוק, היום בבוקר עלה נחמן שי להתראיין אצלנו [ינון מגל ובן כספית 103FM – ק.ט.] ושאלתי אותו את השאלות הכי קשות בראיון. כשעולים אנשים מהצד של המחנה הביביסטי להתראיין, את בחיים לא תמצאי את ינון מגל וחבריו שואלים אותם שאלות קשות ומטיחים בהם האשמות, ואותי כן. זה ההבדל בין מי שהגנטיקה שלו עיתונאית לבין מי שהגנטיקה שלו שופרית".

למרות הזיהוי הפוליטי של כספית ושל סג"ל, אין להתעלם מכך שאנשים רבים רואים ערך בעבודתם העיתונאית. שאלתי אותם האם לדעתם ההערכה הציבורית הזאת קשורה להיותם מזוהים מאוד עם נושאים מסוימים.

סג"ל: "אני מניח שיש לזה קשר. כמו שאלה מעריכים, יש כאלה שלא מעריכים. מעטים אנשים אשר זוכים להערכה משני הצדדים, אבל אני חושב שגם בשמאל לא מזלזלים בי".

כספית: "אני לא חושב. אני בעסק הזה כבר 36 שנה ויש הרבה אנשים שקוראים אותי כל השנים האלה. בסופו של דבר, כשמציפים בשמי את כל הפייק שסיפרתי לך עליו, זה סוג של מחמאה כי הם יודעים שאם הם יפיצו את זה בשמו של נניח ברדוגו, האמינות של זה היא אפס. מה הם רוצים? הם רוצים שבשקר יאמינו אנשים, אז הם לוקחים שם של בן אדם שלא הגיע לפני שנתיים, ולא עשה לעצמו שם בלרקוד ולשיר, נגיד בגיטרה עם ראש ממשלה מכהן, אלא שפרסם עשרות אם לא מאות תחקירים גם נגד האמונה שלו ונגד הפוליטיקאים שהוא אמור לרצות שהם ינצחו."

נראה שישנו פער גדול בין האידיאל של העיתונות האובייקטיבית והחדשותית הנקייה ובין העיתונות כפי שהיא בפועל כיום. האקטיביזם העיתונאי מחלחל לתכנים בכלי החדשות בצורות שונות. הגבולות האתיים לגבי המותר והאסור גם משתנים מעיתונאי לעיתונאי. זכותם ואולי חובתם של עיתונאים להביע את דעתם האישית ולנסות להשפיע על המציאות, כמו כל אזרח. אולם יש בכך גם חסרונות, כגון טשטוש הגבולות בין עובדה לדעה. הציבור נותר לעיתים מבולבל.

(נצפה 85 פעמים, 1 צפיות היום)