"יש דברים שלא צריך לתת להם במה בכלל, אבל אלו יהיו דעות מאוד קיצוניות"

הביקורת האזרחית כלפי חוסר איזון בתקשורת עולה לרוב ביחס לסיקור פוליטי. ומה לגבי תחומים אחרים? כתבת הבריאות של "כאן 11", דקלה אהרֹן-שפרן, פותחת צוהר אל מאחורי הקלעים של העיתונות החברתית, סביב שאלת האובייקטיביות ותופעת האקטיביזם העיתונאי, בראיון מיוחד לשומרי הסף.

תחום הבריאות אותו את מסקרת לא נתפס כמה שאמור לעורר קושי ביחס לשאלת האובייקטיביות בתקשורת. מה בעיניך התפקיד של "אובייקטיביות" בתחום זה?

"אני חייבת לומר שגם בתחום הבריאות אפשר להתייחס לאלמנט האובייקטיביות. זה נוגע לכל תחום סיקור שהוא. באופן כללי, השנתיים האחרונות בתקופת הקורונה סיפקו שלל סוגיות בתחום הבריאות, שניתן להסתכל עליהן מהזווית המדעית ולומר: "החיסונים הם יעילים עבור אנשים כאלה וכאלה", או, "המנה השנייה והשלישית מוכיחות את עצמן כיעילות". אבל אפשר גם לומר שיש דעות נוספות באשר לחיסונים. יש כאלה שחושבים שהם לא יעילים כל כך ואפילו מזיקים. האנשים האלו מאוד פעילים, ומשמיעים את דעותיהם ברשתות ובמרחב הציבורי. עד כמה אני בתור עיתונאית צריכה להביא את דעתם בדיווחים שלי? עד כמה זה נכון או לא נכון?".

האם זה לא נכון לתת ביטוי לכל הדעות?

"אני לא חושבת שכל הדעות שוות, ומהבחינה הזאת ניתן לומר על פניו שאני לא אובייקטיבית. אין סימטריה בין דעות שונות. עמדה שאומרת לדוגמה שכדור הארץ הוא עגול, ועמדה שאומרת שהוא שטוח – ברור שלא ניתן להתייחס באופן שווה לעמדות מבוססות מדע, שניתן לראות שהן עומדות במבחנים כאלה ואחרים במציאות, לבין דעות שהן לא. בנוגע לחיסונים? אני כן חושבת שצריך לתת מקום לעמדות שהן לא מיינסטרים, אבל חיוני למנן את הבמה ואת הפרופורציה שהן מקבלות, ביחס לעמדה שהיא מוכחת יותר מבחינה מדעית במקרה הזה".

"היה לנו פאנל של עיתונאים שעסקו בתחום הקורונה, והיו כאלה שסברו שצריך להציג את כל הדעות – להגיש לצופים הכל, והם יגבשו את העמדות שלהם בעצמם. אני לא מסכימה עם זה. מצד שני, אני לא חושבת שזה נכון לצנזר דעות. זה בעייתי מאוד מבחינה דמוקרטית ומבחינת אנשים שחושבים שקולם לא נשמע, ובעקבות כך הם עלולים לחוש תסכול מכך שאף אחד לא טורח להביא את הדעה שלהם לידי ביטוי".

היית יכולה להחזיק באותה התזה ביחס שלך כלפי האובייקטיביות, גם אם כובע הסיקור שהיית נושאת היה פוליטי?

"בתקשורת המדע קיימת אפשרות לפנות למחקרים מוכחים סטטיסטית, ולומר דברים מובהקים יותר. אבל למען האמת, בתקופת הקורונה העיתונאים למדו תוך כדי הליכה אמיתות שונות, והמציאות הכריחה אותנו לקבל החלטות בתנועה. אני חושבת שגם בתחומים אחרים שהם לא בריאות, יש צורך לתת במה לדעות שונות ומגוונות".

"כשאני נדרשת להחליט איזו במה לתת, לדוגמה, לאנשים שמבטאים דעות מאוד קיצוניות פוליטית, אני לא אתן את המינון של הזמן שיוקדש לכך בצורה שווה לעמדות אחרות. אנשים שמחזיקים בדעות גזעניות או פוגעניות כלפי אנשים מסויימים? אני אשקול עד כמה תינתן במה לעמדות מהסוג הזה. ברור שיש דברים שאני חושבת שלא צריך לתת להם במה בכלל, אבל אלו יהיו דעות מאוד קיצוניות".

העבודה העיתונאית נעשית תחת סד זמנים אינטנסיבי, ונדרש ממך להביא את המידע כמה שיותר מהר, בוודאי בזמן מגפה אשר במהלכה רב הנסתר על הגלוי. מצאת את עצמך מתקשה להביא סיקור מאוזן שטיבו לא נפגם?

"אתה צודק, זאת בעיה גדולה. היום אנשים יושבים על "פושים" במערכות תקשורת, וממהרים מאוד להוציא אותם כי התחרות עצומה. אני מאלה שדוגלים בלהוציא ידיעה חצי דקה מאוחר יותר, אבל להוציא אותה מדויק. נתקלתי במצבים שבהם ביקשו ממני להוציא ידיעה במהירות, ואם לא הייתי בטוחה בדברים, סירבתי לעשות את זה".

"אם ניקח את זה לקיצון, כשמדובר על פיגועים או אנשים שנרצחו זה סופר רגיש ומסובך. אני חושבת שסיקור הפיגוע בדיזינגוף הוא דוגמה מובהקת לבעייתיות שיש ברצון העיתונאי להיות שם כשהדברים קורים ולהביא את הדברים ראשון, כשמנגד מפספסים עניינים אתיים ובעייתיים, ובנוסף סיכון של לוחמים שנמצאים בזמן פעולה, שזה עניין חמור יותר".

מרבית מהעיתונאים פעילים ברשתות החברתיות, ומפעילים עמוד בטוויטר. את חושבת שהעובדה שכתבים משתפים את דעתם האישית פוגמת ברמת האמון בין האזרח, שצורך את המידע, לבין העיתונאי שמהווה כלי מקצועי?

"אני אפריד בין התשובה הכללית שלי, לבין המקום האישי שלי בנושא. אני חושבת שברגע שעיתונאי מבהיר את העמדה שלו בעניינים שונים, בין אם הם פוליטיים או חברתיים, זה בסדר גמור. מי שצורך את התקשורת דרך אותו עיתונאי, פשוט מבצע מעין "פילטריזציה". הוא מביא בחשבון את העמדות שלו. יש כאלו שיגידו שזה דווקא טוב יותר, כי הצופה מקבל את הדעות של העיתונאי דרך משקפיים ספציפיות. אני באופן אישי פחות נוטה להביע דעות פוליטיות. אני מרגישה עם זה קצת פחות בנוח. אני כן מביעה עמדות, אבל אני לא חושבת שאם תעבור על הטוויטר שלי תדע מה אני מצביעה בקלפי".

לפני כחודש, במסגרת כתבת תחקיר בלעדית שערכה, אהרן-שפרן חשפה את מצבם הבריאותי של חולי הפוסט-קורונה ( (Long Covid. בכתבה נחשף כי החולים נזנחו וכי משרד הבריאות הותירם ללא מענה, תוך שהם סובלים מתסמינים קשים באופן מתמשך. לאחרונה, פעלה אהרן-שפרן להעלות את הנושא בקרב נבחרי ציבור ואף הגיעה עם החולים לדיון מיוחד שנערך בוועדת הבריאות של הכנסת.

ההליכה שלך לכנסת לצד חולי הפוסט קורונה, זה אקט שנכלל מבחינתך כחלק מהאקטיביזם העיתונאי, או שמדובר בפעילות אזרחית שלך בתור מי שרואה עוולה ורוצה לתקן?

"כשאני נדרשת לטפל בעוולות או בנושאים שדורשים תיקון בעיניי, אני לא עושה את זה עם אזמל מדעי ועם כלים של חוקרת באוניברסיטה שבאה להגיש עבודה. אני חושבת שכשאני מעלה אייטמים כמו זה, אני במידה רבה עושה את זה כדי שהאייטם יביא לשינוי. לדעתי אין אבחנה בין התחומים. אפשר לקרוא לזה אקטיביזם עיתונאי, אפשר לקרוא לזה גלישה בין העבודה העיתונאית לבין התשוקה האזרחית לשנות. בעיניי הדברים כרוכים האחד בשני. לבוא ולשים את המידע על השולחן ולומר "בזאת זה נגמר" זאת אפשרות, וזה גם הרבה פעמים קורה. אבל אני חותרת לזה שאם מדובר בנושא בוער שמצריך תיקון, תהיה לו המשכיות גם במישורים אחרים במציאות, בין אם זה במישור הפרלמנטרי, בהפגנות, ובכל דרך שבה הבעייתיות שהייתה באייטם תיזעק החוצה ואולי תצליח להביא גם לשינוי – זה מה שאני מקווה לו".

במהלך השיחה מתבהר שהעשייה העיתונאית של אהרן-שפרן לא ניתנת לתחימה בין גבולות מובהקים, ואינה מתמצה בדיווח טכני על סוגיות של בריאות ומדע. התחום רווי בעיסוק מול רשויות המדינה, ופעילות עיתונאית שלמעשה פותרת בעיות עבור האזרח הקטן מבלי לייצר כותרות וכתבות כלל.

כפי מסבירה אהרן-שפרן, "במסגרת העבודה שלי אני מגישה המון שאילתות לבתי חולים ולקופות, ואני שואלת מדוע אנשים לא קיבלו תרופות מסוימות או אישורים להליכים רפואיים. לפעמים זה עובד ולפעמים זה לא. הגופים שאליהם אני פונה חוששים שאנחנו נעשה על המקרים הללו כתבות, ולכן בהרבה מאוד מהפעמים הבעיות נפתרות. אני מקיימת את הפניות הללו לא כדי להרים כתבה אחרי זה ולומר "תראו זה בעייתי". ברוב המקרים לא יהיה אחר כך אייטם. כן תהיה כתבה אם אני אחשוב שיש צורך, שמדובר במקרה מקומם שלדעתי משקף עוד הרבה מקרים אחרים, אבל בהרבה מאוד מהפעמים זה לא יבוא ביחד".