"האינטרס של כלי התקשורת הפוך ממה שניסיתי לקדם"
אחרי שהתייאשה מגופי התקשורת המרכזיים, עינת פישביין עזבה את מקום העבודה הבטוח והקימה כלי תקשורת עצמאי עם אג'נדה ברורה. תפקיד העיתונאי בעיניה הוא "לייצר צדק חברתי, להביא מידע לציבור, להאיר ולהעיר אותו". על הדרך שעשתה, האתגרים, ומהות העיתונאות בעיניה, בראיון מיוחד עם שומרי הסף.
- 12 ביולי 2022
- 0
עינת פישביין התחילה את הקריירה העיתונאית שלה בגיל 22. היא הייתה מראשוני הכתבים החברתיים בישראל כשהחלה לעסוק לראשונה באוכלוסיית מהגרי העבודה ומבקשי המקלט, והחליטה שהיעוד שלה הוא לכתוב על נושאים חברתיים. בראיון עם שומרי הסף היא מספרת על כלי התקשורת שהקימה ("המקום הכי חם בגיהנום"), ועל אקטיביזם עיתונאי, אג'נדות ואובייקטיביות.
איך נכנסת לתחום?
"הנושאים החברתיים היו לא פופולאריים בתקשורת. מאז, הקריירה שלי נבנתה על המאבק להכניס את החומרים מהתחום החברתי לכלי התקשורת ולקדם אותם" מספרת פישביין ומוסיפה, "האינטרס של כלי התקשורת הפוך ממה שניסיתי לקדם, שכן הבעלים שלהם הם בעלי ההון שמעוניינים לשמר את מבנה הכוח הקיים בחברה".
"גם כשקיבלתי במה לכתוב למשל על התארגנויות עובדים, הייתי עלה תאנה קטן כי הטון הכללי של המערכת היה בעד בעלי ההון, נגד התארגנויות עובדים, נגד חלוקת העושר ונגד השוויון. לכן, לא היה לזה באמת מקום. התקשורת המסורתית לא משמשת ככלב השמירה ולא שומרת על האזרחים אלא על בעלי ההון".
"לאחר המאבק החברתי של קיץ 2011, הבנתי לעומק שעבודה בכלי התקשורת הממוסדים בנושאים שאני רוצה לקדם – צדק חברתי, זכויות אדם, מדינת רווחה ועוד – היא חסרת טעם וחסרת תועלת. המאבק החברתי שם זרקור על האינטרסים של גופי התקשורת".
כיצד ראית את זה?
"זה בא לידי ביטוי בכך שסיקור המחאה התקיים עד שהיא התחילה לפגוע בבעלי ההון, הפרסום ירד והאינטרסים נפגעו, ובבוקר אחד המחאה בתקשורת נעלמה כלא הייתה. לאט לאט העורכים התחילו להגיד לעיתונאים שהם לא יוצאים לסקר עוד את המחאה כי אין כבר סיפור וזה לא מעניין. למעשה, זאת הדרך הכי טובה של התקשורת לכבות מחאה והיה ברור שהסיפור נגמר. כשתשאלי את הציבור מתי נגמרה המחאה התשובה תהיה בספטמבר 2011, כשכלי התקשורת הפסיקו לסקר אותה".
ההבנה העמוקה הזו גרמה לפישביין לרצות לעשות שינוי. "חשבתי מה לעשות והגעתי להבנה שאני צריכה לחשוב על כלי תקשורת חדש" אומרת פישביין. לדבריה, היא רצתה שהפלטפורמה התקשורתית החדשה שתקום תאפשר לה לעשות עבודה עיתונאית אמיתית, כזו שלא מוכתבת מאינטרסים של בעלי הון. בנוסף, שתהיה עם אג'נדה ברורה ושקופה של שמאל כלכלי-חברתי בניגוד לכלי התקשורת האחרים שלא חושפים את האג'נדה שלהם. מלבד כל אלה, פישביין חלמה שיהיה לה מקום ובו תוכל להשמיע את קולן של הקבוצות "השקופות" בחברה שנמצאות בשוליים ושתוכל לתת במה למאבקים ומחאות.
המקום הזה יוסד בספטמבר 2013 כאתר העיתונות המקוון והעצמאי בשם "המקום הכי חם בגיהינום". השם שניתן לאתר הוא לא אקראי, מספרת פישביין: "למעשה, שם האתר נבחר לאור אמרתו של הסופר האיטלקי דנטה אליגיירי. באמירה זו השתמש מאוחר יותר מרטין לותר קינג, לפיו: "המקום הכי חם בגיהינום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על ניטרליות". הרגשתי שבתקשורת הממוסדת שומרים על ניטרליות כשמדובר בנושאים החברתיים והחלטתי שלא עוד, צריך לתת לקוראים את מה שחשוב באמת".
בניגוד לחוקרי תקשורת שטוענים שעיתונאים מגדירים מה "מעניין" ומה "חשוב" לפי המיקום של כתבתם בעיתון או מספר המילים שזכו לפרסם, פישביין וצוות האתר מחליטים מה "מעניין וחשוב" לפי הערך המוסף שהכתבה מביאה איתה, לפי התרומה שלה לחברה, ולפי התמיכה הכספית של הציבור שמצביע בצורה דמוקרטית על התכנים שהיא וצוות האתר מפרסמים.
עם ההצלחה נולדים הקשיים…
"המקום הכי חם בגיהנום" עלה לאוויר והצוות המצומצם החל לפרסם תכנים בהתאם לסדר היום של שמאל חברתי-כלכלי. פורסמו באתר חשיפות של קשרי הון-שלטון, סוגיות הנוגעות לצדק חברתי, זכויות אדם וחיזוק הפריפריה. כתוצאה מכך, החלו להישמע קולות על ההטיה הפוליטית של האתר, ואחת מהעיתונאיות של המערכת נתבעה על כתבה שפרסמה.
איך מתמודדים עם רעשי הרקע שטוענים להטיה פוליטית של האתר?
"אין לי מה להתמודד. העבודה שלי מוכיחה. תביא לי סיפור על "מרץ", אני אטפל בו לא פחות בשמחה מאשר ממפלגות המרכז ימין. אין לי עניין בזה. אני אשת שמאל, אני מצביעה ל"משותפת", זה מה שאני, אבל מה זה משנה. הצד הפוליטי הוא קשקוש מקושקש. זה משהו שרוצים שנחשוב ונאמין בו כדי לטשטש את האמת. האמת היא מה גובה שכר מינימום בישראל? מה גובה הסיוע מביטוח לאומי? האם יש סיוע ודיור למי שצריך? זה הסיפור – האנשים ולא הפוליטיקה".
כחלק מהרצון לשמור על הכתבים באתר מפני תביעות, האם את בתור מו"לית דורשת מהם לשמור על אובייקטיביות בכתיבתם?
"תראי, אני לא מאמינה באובייקטיביות עיתונאית. אני לא חושבת שיש דבר כזה במציאות וזו רק כותרת יפה. כאשר עיתונאי מגיע לסקר משהו יש לו הסתכלות שונה מהאחר, נקודת מבט שונה שלרוב היא אישית. עיתונאים בסוף הם בני אדם: אישה או גבר, לבן/ה או שחור/ה, ערבי/ה או יהודי/ת. כל אלה משפיעים בהכרח על הסיקור. אי אפשר לצפות שעיתונאי יספר את הסיפור מנקודת מבט ניטרלית כי לא יהיה סיפור".
אבל אז הוא עשוי לערב את האג'נדה האישית שלו, לא?
"אני מאמינה באג'נדה. אם למערכת יש אג'נדה מוצהרת, לא צריכה להיות בעיה כי הקורא יודע מה הוא מקבל. האג'נדה שקופה והוא בוחר. הבעיה שלצערי לא כל כלי התקשורת בעלי אג'נדה ברורה, כמו למשל ערוצי הטלוויזיה שמסתירים מהציבור זאת כי הם רוצים שיתעסקו בשאלה: האם הם ימין או שמאל כאשר האג'נדה האמיתית שלהם היא כלכלית והרצון הוא לשמור את מבנה הכוח בחברה".
אז איך בכל זאת מגנים על הכותבים והאתר מתביעות? מי שומר עליכם?
"אפילו שאנחנו גוף עיתונות עצמאי, יש לנו גוף משפטי והגנה משפטית. גם נתבענו בעבר וגם ניצחנו. אי אפשר להקים כלי תקשורת בלי יעוץ תקשורתי. מלבד זאת, היה לי מאבק מאוד ארוך וקשה בשביל לקבל הכרה שאנחנו גוף עיתונאי וזה מה שמאפשר לנו לעסוק במקצוע היום".
איך מממנים את זה?
"התחלנו ממימון עצמאי שלי. הבאתי כסף מהבית ולצערי זה קורה עד היום. עם השנים אנחנו מגייסים יותר כסף מהציבור. התכנים שלנו תמיד פתוחים חינם לכולם וזו התחייבות שלי מהיום שהאתר עלה לאוויר. אבל אני קוראת לציבור, למי שיכול, לתמוך בנו כדי שמי שלא יכול לתמוך ולממן יוכל לקבל עיתונות איכותית. אפילו אם מעט אנשים יתמכו בנו כדי שהרבה אנשים יוכלו לצרוך עיתונות איכותית אז דיינו, ככה נשרוד ונצליח לעשות את זה".
מה בעיניך תפקיד העיתונאי האידיאלי?
"תפקיד העיתונאי בעיניי הוא לייצר צדק חברתי, להביא מידע לציבור, להאיר ולהעיר אותו ולגרום לו לצאת ולדרוש את מה שמגיע לו בדמוקרטיה, בשקיפות זכויות אדם וצדק חברתי. אנשים צריכים לדעת מה קורה בצורה שקופה ומציאותית".