כבר 35 שנה עורך בני ציפר את מדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ". עד שנת 2016 היה גם בעל טור דעה בעיתון, אך התבטאות חריגה שלו הובילה להורדת הטור. במסגרת עבודתו עורר ביקורות רבות הנוגעות לעיסוקו בנושאים רגישים, כגון שואה והומוסקסואליות. בראיון ל"שומרי הסף", מספר ציפר על הפגנת רגשות בסיקור, ומדוע לדעתו לעיתונאים אקטיביסטים אין גבולות ברורים.

מה דעתך על שימוש ברגשות בסיקור עיתונאי?

"לפני 20 שנה הדבר הזה היה נחשב למגונה. עיתונאי היה צריך להיות לגמרי אובייקטיבי, לא להפעיל שום רגש. גם המנחים בטלוויזיה הבריטית אמורים לא לעשות שום פרצוף ולא להביע שום רגש כלפי חוץ. עכשיו דברים השתנו כי הבינו שזה נורא מלאכותי לדרוש מעיתונאי לא להיות מעורב רגשית, כשהוא בסך הכל בן אדם. הדברים יותר נפתחו, ואני חושב שלטובה. צריך להביע רגש. העיתונאי בסך הכל בן אדם והוא חלק מהקהילה, ולא יצור מהחלל החיצון. כמובן שיש בזה סכנות כי העיתונאי משפיע בהבעת הרגשות שלו לכיוון מסוים, אבל זה בסדר, אי אפשר למנוע זאת. בכלל, אתה לא יכול לעצור רעיון, מחשבה או רגש. כשאנשים מרגישים משהו, אפילו דיקטטורה לא תוכל לעצור את זה. אז אני חושב שזה בסדר גמור".

ספר על מקרה בו פעלת מהרגש, באופן שהשפיע על הסיקור

"היו לי בלי סוף מקרים כאלה, שלא הייתי יכול להישאר אדיש למשהו והייתי צריך להביע את הדעות שלי ועשיתי את זה, גם לאורך זמן. הדוגמא הכי בולטת בקריירה שלי, שהייתה בעצם נקודת המפנה בחיים האישיים שלי, היא כשהרגשתי שנעשה עוול מאוד גדול לשרה נתניהו. החלטתי שיש משהו לא אנושי בטיפול של התקשורת בה, הדמוניזציה שלה. לא ידעתי מה האמת ומה לא, אבל הסגנון הזה של ההתנפלות עליה, אוטומטית הייתה בעיניי לקויה. אז עשיתי מהלך והלכתי לפגוש אותה, וכתבתי עליה כתבה שנראתה לאנשים חיובית מידי. בגלל שהכתבה באה מרגש שהיה רגש שלי, לגמרי אמיתי, אבל לא היה חלק מהרגשות שכביכול לעיתונאי שמאלני מותר להביע, פשוט החרימו אותי כעיתונאי".

איך התמודדת עם זה?

"זה עלה לי כמעט בקריירה שלי, אבל מצד שני גם חיזק אותי מאוד בעיניי אנשים שכן אהבו את זה. כך שזו הייתה נקודת מפנה שבה גם ראיתי באופן הכי חי, ממש חוויתי על בשרי את העניין של רגש שאתה חש, מרגיש משהו בצורה חזקה ואומר את זה. זה מסכן אותך, אבל מצד שני אתה יכול להגיע עם זה לכוח אדיר, זה נותן לך המון כוח כי הקוראים מבינים שאתה אמיתי. זה העניין, זה הסיפור, שהבעת הרגש מבחינתי עברה טוב לקהל שהבין שזה דבר אמיתי ולא סתם עוד כתבה. אז זו נקודת מפנה גדולה, ואני שמח".

מה דעתך על אקטיביזם עיתונאי?

"אני לא יכול להגיד על זה משהו מוחלט, כי לפעמים יש לזה תרומה מאוד מאוד גדולה, גם לעיתונות, גם לעצמך וגם לכולם. קרן נויבך, למשל, היא עיתונאית אקטיביסטית ופעילה חברתית. היא לא רק יושבת באולפנים ומדווחת על דברים, אלא ממש פועלת כדי לשפר ולעשות דברים בעולם האמיתי. היא התעסקה עם הסיפור של חולי הנפש והתנאים שהם חיים בהם בכמה מבתי החולים, כמו ב"שער מנשה", שם התברר שקושרים את החולים למיטות במשך שבועות או חודשים. לא רק שהיא סיקרה את זה, היא עשתה דברים מעשיים ודאגה שזה ייפסק, ואפשר להגיד שבזכותה זה נפסק. זה סוג של אקטיביזם עיתונאי שבעיני ממש ראוי לכל פרס".

ומה מנגד?

"מה שבעיני לא טוב זה אקטיביזם עיתונאי פוליטי, זה אני לא אוהב. שיש עיתונאים שהצטרפו למחאה כמו בבלפור, זה דבר לא טוב. או הפוך, גם עיתונאים שמגויסים באופן חד-צדדי לימין, זה גם לא טוב. כלומר ברגע שאדם אקטיביסט בא מכל צד שהוא, אתה פשוט נהפך לבלתי אמין. זה הורס גם את העיתונות, וזה לא משנה אם אתה צודק או לא – מקצוע העיתונות נהפך לבלתי אמין. אחת הטענות שלי נגד העיתון שאני עובד בו, "הארץ", זה שהרבה מאוד מהכתבים שלו, מכותבי הדעות, נורא חד-צדדיים. הם משוכנעים במשהו ומראש אתה כבר יודע מה הם יכתבו, לפני שאתה פותח את העיתון. אז זה הורס את המקצוע עצמו וזה הורס אותם גם, כי הם נהפכים למשעממים".

אז מה הכי חשוב לך כעיתונאי?

"אני חושב שהתפקיד המרכזי של העיתונות, יותר מהכל, הוא להיות מעניין. אם אתה לא תהיה מעניין אף אחד לא יקרא אותך ממילא. אתה יכול להיות אובייקטיבי, לא אובייקטיבי, תעשה מה שאתה רוצה אבל קודם תהיה מעניין. הדרך היחידה להיות מעניין זה לא לחזור על עצמך, לנסות להתחדש כל הזמן. גדעון לוי הוא דוגמא טובה לעיתונאי מעניין. תקופה ארוכה היה כותב אותם דברים, על השטחים והערבים. היה בזה משהו נחמד, כי הוא היה בעצמו הולך ולא כותב מהחדר שלו, אבל הוא התחיל לחזור על עצמו. ופתאום הוא עשה קפיצה בזמן האחרון, שהוא אמר "רגע, ה'ביביסטים' – אולי הם צודקים?". הוא פתאום עשה שינוי בדעות שלו, וזה עורר עניין סביבו. אז ברגע שהוא נהפך מחדש למעניין, הוא יכול עכשיו להעביר מסרים, אפילו מאוד שמאלניים, אבל אנשים יקראו אותו. הם אומרים "מה גדעון לוי יגיד היום?". אבל עיתונאי אחר מ"הארץ", למשל רוגל אלפר, יש לו הצלחה בקרב האנשים שממילא חושבים כמוהו, אבל הוא בסופו של דבר יימאס. הוא לא יצליח אף פעם לפרוץ את המחסום של אותו קהל מצומצם, שממילא זה מה שהוא רוצה לשמוע. אז מה עשית בזה? זה לא אקטיביזם כי לא שינית שום דבר במציאות, אתה פשוט חוזר על המציאות, מציג מראה, בלי אפקט משלך".

היכן לדעתך עובר הגבול בין מותר לאסור?

"אין גבול, אין דבר כזה. זה הכל מאוד דינאמי, אין גבול שאתה יכול להגיד מראש. מבחינת האתיקה העיתונאית, אם תהיה ועדה שתקבע איפה עובר הגבול – יהיה לה מאוד קשה היום לסמן את הגבול, מכיוון שהחיים והסביבה של העיתונאים נהפכו לדבר אחד. איפה זה נעצר? אני חושב שכל אחד צריך לדעת איפה הגבול שלו. יש דברים שברור שכשאגיד לך את תביני וכל אחד יבין, ששם לא עוברים את הגבול הזה".

"אתה לא יכול לדעת מראש לאן תוביל את עצמך. כשאתה נכנס לאיזשהו אקטיביזם בתחום מסוים, אתה נכנס לזה בכל הכח והאנרגיות שלך. אם הגזמת, אז אתה מבין מה היה הגבול, רק לאחר המעשה אפשר לראות מה היה הגבול, לא מראש. למשל, היה את המקרה של ענת קם, שבמשך הרבה זמן הייתה מזכירה של אחד מהאלופים, מסרה ידיעות סודיות לכתב "הארץ" והלכה לכלא על זה. אז היא עשתה עבודת אקטיביזם עיתונאי ועשתה משהו שנורא האמינה בו, ואותו כתב נורא האמין שהוא צודק. יכול להיות שהוא צודק, אבל היא חצתה גבול אז היא קיבלה עונש. שוב, זה קורה רק אחרי, אז מבינים איפה היה הגבול".

אז יש באקטיביזם העיתונאי סיכון אישי ומקצועי כאחד?

"יש נטייה לעיתונאים תמיד להציג את עצמם כמסכנים, שרודפים אותם והורסים להם. ברור שכאשר עיתונאי הוא אקטיביסט ועושה דברים, תמיד יהיה מישהו נגדו ומישהו בעדו. מישהו שחושף שחיתות, למשל, יכולים להזיק לו אבל זה חלק מהסיכון. לעיתונות יש השפעה מאוד גדולה. אני לא חושב שהעיתונות עצמה בסכנה. ההפך, העיתונות מאוד חזקה ואנחנו רואים את זה כל הזמן. יש לה השפעה אדירה. לעיתונאי יש כלי ביד וכלי מסוכן. אתה מחזיק משהו שהוא נורא מסוכן, ואתה אמור להיות איש של אמת, אקטיביסט, ואתה נלחם על דברים שאתה מאמין בהם, אז אתה מסכן את עצמך, ברור. אתה מסכן את עצמך כל הזמן. אגב, בדוגמה שלי [על שרה נתניהו – מ.פ.], אני סיכנתי את עצמי. לא מהבחינה שהיו הורגים אותי, אלא את הקריירה שלי. יכלו לפטר אותי ואז הייתי מוצא את עצמי בלי עבודה, כי אני כתבתי דברים שהם נגד רוח השמאל ונגד רוח העיתון שלי. עמדתי למצוא את עצמי בלי עבודה, וזה סיכון, אבל מה לעשות, אלה החיים".

(נצפה 23 פעמים, 1 צפיות היום)