תיאטרון החלומות. זהו הכינוי שהעניק סר בובי צ'רלטון, לאצטדיון אולד טראפורד, ביתה האיקוני של קבוצת הכדורגל מנצ'סטר יונייטד. באמצעות חושיו החדים הצליח כדורגלן העבר האגדי לקשור בצורה פשוטה, אבל כל כך מדויקת בין עולם הספורט ובין המשמעות התרבותית שלו עבור מאות מיליונים ברחבי העולם.

תכליתו של התיאטרון, בדומה למה שקורה על מגרש הכדורגל, היא לספר סיפור, המשמש מפלט מחיי היומיום השוחקים, ולא סתם בשני המקרים הגיבורים נקראים שחקנים. כל תיאטרון לא יהיה שלם ללא השילוש הקדוש שלו: הבמה, הקהל ואותם שחקנים, אבל מה עושים, כאשר המציאות מחליטה שהגיע הזמן לערבב את הקלפים מחדש. ליתר דיוק, כשההצגה על כר הדשא חייבת להימשך, רק שאת הספורט שהכרנו, החליפה גרסה משונה. גרסת קורונה.

אחרי חודשים של הקפאה והסתגלות, שעבור רבים הרגישה כמו נצח, חזרו ענפי הספורט השונים לפעילות והביאו איתם שינוי חסר תקדים: ממשיכים לשחק, אבל ללא קהל ביציע. כך למעשה נוצרה סיטואציה ייחודית ובה שחקנים שהתרגלו להופיע בכל שבוע מול עשרות אלפי צופים, מצאו את עצמם לבד במגרשי הענק, שנותרו פתאום שוממים.

בניסיון להתמודד עם המציאות החדשה נקטו בעולם כל מיני צעדים יצירתיים. בגרמניה למשל, אוהדים יכלו לרכוש קרטון בדמותם, שהונח על מושב לבחירתם ביציע, ב-NBA הציבו בשולי המגרש מסכי ענק כדי שהאוהדים יוכלו לעודד דרך אפליקציית ה"זום" ובספרד רכשו את הפסקול של משחק הווידאו הפופולרי 'פיפ"א 2020' – והכל כדי לדמות ככל הניתן את אווירת המגרש.

מהי ההשפעה של אווירת המגרש על השחקנים אתם שואלים? תשובה מדהימה סיפק כדורסלן העבר האיטלקי, ג'יאנלוקה באזילה, שהובס מול מכבי ת"א בגמר הפיינל-פור שנערך בישראל ב-2004: "היינו במצב מנטלי מצוין ומוכנים ב-100 אחוז", סיפר לעיתון האיטלקי 'אל רסטו די קרלינו'. "אבל ברגע שעלינו במדרגות לכיוון הפרקט, הכל השתנה. כאילו נכנסנו ללוע הר געש. כשהגיעה הצגת השחקנים, היה הדף של שריקות בוז, כמו שלא שמעתי מעולם. הרגליים שלנו ממש רעדו. מעולם לא חשבתי שקהל יכול להשפיע ככה, המשחק נגמר עוד לפני שהוא התחיל".

"תחושה שהאדמה רועדת"

שריקות הבוז והעידוד במגרשים הפכו כבר לזיכרון רחוק, או כמו שהגדיר הכדורגלן בן שהר: "יש שינוי גדול בווייב וזה מבאס". שהר הוא אחד הספורטאים הישראלים המצליחים בשנים האחרונות, ששיחק בין היתר באנגליה, בגרמניה ובספרד וזכה להצלחה גדולה גם בזירה המקומית עם שלוש אליפויות במדי הפועל באר שבע.

החלוץ, שהמריא בשיא משבר הקורונה לקפריסין כדי להצטרף לאפואל ניקוסיה המקומית, ניסה להסביר מה עובר על ספורטאי שרגיל ללחץ של עשרות אלפי זוגות עיניים ונאלץ להסתגל למציאות שונה לחלוטין: "כששיחקתי באנגליה מול 50 אלף צופים אתה מרגיש כמו כוכב בהופעה. גם בישראל יש אווירה מיוחדת מאוד עם קהלים שמעודדים בכל דקה במשחק. כשמובקע שער יש תחושה כאילו האדמה רועדת. זה מאוד חסר לי".

זה משפיע גם ברמה המקצועית?

"אנחנו שחקנים מקצוענים, אבל עכשיו לפעמים מרגישים כאילו אנחנו במשחק אימון. בשגרה, כשאנחנו יושבים בחדר ההלבשה לפני היציאה לכר הדשא ושומעים את הרחש מבחוץ, זה גורם להתרגשות. כל שחקן שתשאל יגיד לך שזה נותן הרבה מאוד אנרגיה. אין את זה עכשיו".

למה אתה הכי מתגעגע?

"אני מאוד אוהב את ההתרגשות כשעולים לחימום ורואים פתאום את כל הקהל ביציעים. בתור חלוץ אני רק מחכה להבקיע כדי לחגוג עם האוהדים. זה חסר.

הכדורגל שווה בלי אוהדים במגרשים?

"זה עדיף על האפשרות שלא נשחק בכלל, כי אנחנו אוהבים את המשחק.

כן נפסיק לשיר

ומה הלאה? במדינות שונות ברחבי העולם (כולל קפריסין) החלה כבר חזרה מבוקרת של אוהדים לאצטדיונים ואולי גם תיאטרון החלומות אי שם במנצ'סטר ישוב לאכלס קהל בחורף הקרוב. בישראל אגב, נאבקים עדיין על חידוש פעילות הליגות ומתווה שיאפשר זאת, לא נראה באופק.

האם זה יחזיר את הצבע למגרשים? קשה לדעת. הגבלת תפוסה, ריחוק חברתי, הזמנת אוכל ושתייה ישירות למושב ואיסור על שירה, הן רק חלק מההגבלות שצפויות להפוך לשגרה – לא בדיוק מתכון לקרנבל ביציע. ועדיין, אחרי כל כך הרבה זמן בנפרד, הגיע הזמן לחבר מחדש את צלעות המשולש. אם לא בשביל האוהדים, אז לפחות בשביל השחקנים

(נצפה 59 פעמים, 1 צפיות היום)