"אני בונה כתבה אך ורק לפי הרגש"

גלעד שלמור החל את דרכו העיתונאית בשנת 2007 בחברת החדשות של ערוץ 2 (דאז). מאז שימש כתחקירן, כתב המרכז, כתב פלילים וכיום עורך פרויקטים תיעודיים. בין עבודותיו הבולטות ניתן למנות: שבוע עם דרי הרחוב בתל אביב, שבוע עם תושבי מאחז לא חוקי, ולאחרונה הצטרף לשבועיים ללוחמי "דובדבן", יחידה שבה שירת. בשיחה עם שומרי הסף, הוא מספר על הזדהות עם מסוקרים והשימוש ברגשות.

מה חשוב לך בתור עיתונאי?

"בראש ובראשונה זה לנסות להיות א-פוליטי מכיוון שבפרויקטים הדוקומנטריים שאני עושה אעדיף להראות את הבן אדם מאחורי הדימוי או את הקבוצה שאותה אני מסקר, וכל תוכן פוליטי יסיט בעצם את הדעת ממה שאני מנסה להעביר למסך".

לעתים כשאתה מסקר קבוצה, או דמות מסוימת –  אתה מרגיש צורך להביע הזדהות כלפיה בצורה ישירה או עקיפה למשל בציטוטים?

"אני אבחר את הציטוטים שמשרתים את הסיפור. גם באופן שבו עיתונאי בוחר את הסיפור יש נטייה פוליטית או איזו שהיא נטייה. נניח כשהייתי עם השב"חים על הגדר במשך שבועיים, אחת הדמויות עבדה מאוד קשה בצבעות כדי לחסוך כסף לפוריות. מה שאני מנסה להגיד, זה שחשוב לי להציג את הדמויות בכתבות שלי באופן חיובי".

אתה בעד לסקר נושאים לפי אג'נדה אישית כמו במחאת הקיץ של 2011?

"הייתי שם כל שבת גם בשנת 2011 וגם בשנת 2012. לא משנה אם הזדהיתי עם המחאה או לא, יש פה משהו מעבר – מדובר באירועים היסטוריים עוד כשהם קורים. הפעם האחרונה שזה קרה לי היה בפולין עם הפליטים שברחו מאוקראינה. זה ממש שינוי דמוגרפי מטורף, אתה נמצא בתוך אירוע היסטורי והתפקיד שלך הוא לסקר אותו".

"אני לא מקדם סיפורים לפי האג'נדה האישית שלי", מדגיש גלעד. "האייטמים שאני בוחר, בדרך כלל הן פינות חשוכות, כך למשל בסדרת הכתבות שערכתי – 'דובדבנים'. אלה לוחמים שנמצאים בחשיכה, לכן היה חשוב לשפוך אור על הלבטים שלהם ומה שקורה להם בפנים ואיך שהם מתמודדים עם הקשיים".

מה מניע אותך לעזוב את חייך למשך שבוע, ולגור עם אנשים זרים במקום המחיה שלהם? דבר שלפעמים מסוכן

"ברגע שאני מקדיש שבוע שלם רק לעבודה, דברים נחשפים לבד. אתה רק צריך להיות שם ואתה צריך להיות מוכן להדליק את המצלמה. זה הדהים אותי, למשל, בשבוע שביליתי ברחוב במסגרת סדרת הכתבות "הומלסים", ופתאום לא היה לי מה לעשות. לפתע שמעתי מישהי צורחת ובוכה. ניגשתי אליה כשהיא בסערה רגשית אדירה. היא סיפרה שבן זוגה לשעבר מצא את בנה הנרקומן, והוא לא מוכן להחזיר אותו לידיה עד שתשלם לו כסף".

זה בעצם עזר לך לבנות את הסיפור?

"כן. משם יצאתי למסע בחלק השני של הסדרה – לאתר את בן הזוג, ולשכנע אותו מול מצלמה להחזיר לה את הילד. יחד איתה ואיתו נסענו לדירה מעופשת בחולון ששם הילד נמצא במצב נוראי של שימוש בסמים, מרוח כולו על הספה. בסוף הילד חזר לאימו. כל מה שהיה צריך כדי לקבל את הסיטואציה המדהימה הזו, זה לשבת בצד, להסתכל ולהקשיב. זו התכונה שבעיניי הכי חשובה לעיתונאי".

בעצם קל יותר להביא את הסיפור כשאתה נמצא בשטח ומכיר את הדמויות

"נכון. אתה לומד את השפה שלהם, ואז קל לך יותר לגשת למרואיין ולשכנע אותו להיפתח מולך. אני משתדל לא לבוא מנקודת שיפוט של מה בסדר ומה לא. אני בא להראות את הבן אדם".

ביקרו אותך על זה?

"כעסו עליי נורא שלא הראיתי איך השב"חים פורצים, גונבים ואונסים. אותו הדבר עם נערי הגבעות. חטפתי מאמר מזעזע בעיתון 'הארץ', על כך שלא הראיתי אותם שורפים עצי זית", אומר גלעד ומשיב למבקרים: "זה לא מה שאני בא לעשות. אני בא להראות מעבר לדימוי. יש לי את היכולת לעשות את זה".   

חשוב לך להעביר או לעורר רגשות בכתבות שלך?

"בסופו של דבר כשאתה רוצה לעורר קשב אצל הצרכן שלך, חייב להיות שם רגש. זה יכול להיות שנאה או מחיאות כפיים, המטרה היא לשאוב את הצופה פנימה. אני בונה את הכתבה אך ורק לפי הרגש. יש לי לוח גדול עם טושים צבעוניים, שבו אני רושם את האלמנטים לפי צבעים. ירוק – ריגוש, כחול – אינפורמציה והגדרת ידע, אדום – עצב או התרגשות, לכל רגש יש צבע אחר".

כלומר חשוב לך להעביר לצופה רגשות שונים?

"כן, האיזון בין התחושות הוא מה שהופך כתבה למנצחת. אני לא רוצה שהצופה רק יכעס, או רק יתרגש – אני רוצה שיעבור מנעד של רגשות. למשל בסדרת הכתבות 'דובדבנים' – שילבתי באותו פרק פעילות מבצעית מאוד מותחת, יחד עם חייל בודד בסיטואציה מאוד מרגשת עם אמא שלו".

עבודתו של שלמור מורכבת, במיוחד לאור הסטריאוטיפים על קבוצות רבות בחברה הישראלית. מטרתו להראות את האנושיות מאחורי דמויות או קבוצות שלא נשמעות בדרך כלל בתקשורת וחלקן שנויות במחלוקת. דרך סיפורים מרתקים שלמור מנסה לשבור סטריאוטיפים או לפחות לקדם תפיסה מורכבת יותר בציבור הצופים.