הסיקור החדשותי הינו מטה לחמם של העיתונאים. אך לצד, ולעיתים במסגרת, התיאור החדשותי האובייקטיבי והקר, ניתן להבחין בפעולות אקטיביסטיות של עיתונאים. חריגות מנורמות של "אובייקטיביות עיתונאית" זוכות לתשומת לב ציבורית רבה ולעיתים לביקורת. לצד זאת, נדמה כי יש יותר יוזמות עיתונאיות המבקשות לצאת בהצהרה חברתית ולפעול למען שינוי בתחומים החברתיים. העיתונאי ואיש התקשורת גיא מרוז, עם רקורד של 25 שנה בעולם העיתונות, משרטט קווי מתאר לתופעה.

מה דעתך על עיתונאים אקטיביסטים?

"בתוך העיתונאים הטובים יש שני סוגים. יש כאלה שמדווחים, שכל מה שמעניין אותם זה להביא את הסקופ, ויש עיתונאים שאכפת להם לטפל במשהו. כשהם רואים משהו לא טוב, הם רוצים לשנות אותו, וזה הכי קשה. בתוכם יש את האקטיביסטים. בעצם, יש את אלה שרוצים לספר מה היה ואת אלה שרוצים לשנות את מה שהיה. זאת החלוקה והיא הייתה קיימת מאז ומעולם".

מרוז טוען שהאקטיביזם והיוזמות העיתונאיות-חברתיות, היו כאן מאז ומעולם, אך הן מורגשות בשנים האחרונות מסיבה אחת ברורה לעין: "אקטיביזם עיתונאי זו לא תופעה חדשה. אני עשיתי את "הבולדוג" ב-2004 [תוכניתו שחשפה שחיתויות – ב.א.]. זה דבר ישן. בארה"ב זה קרה עוד עשור לפני. הרשתות החברתיות הן כמו מגבר. הן מגבירות הכל, אז הם הגבירו גם את זה. היום, כל אזרח הוא מעצמה תקשורתית, כי יש לו טלפון ביד עם מצלמה".

מרוז מאתגר הן את הגבולות המקצועיים "הרגילים" והן את הבסיס הרעיוני של ריחוק עיתונאי מנושא הסיקור ואובייקטיביות בסיקור שאותו תיארה פרופ' גאיה טוכמן, כבר לפני חצי יובל, כתשתית מקצועית לעבודה עיתונאית "תקינה". לפי הרעיון הזה, המקצועיות העיתונאית מתבטאת בחתירתה אל אובייקטיביות מקסימלית מצד העיתונאי, וכמובן ללא הזדהות עם מושא הסיקור, לא כל שכן פעולה עיתונאית לטובתו.

מרוז, לעומת זאת, מניח לפניי את הרצון לשנות כמניע העיקרי שגרם לו להיכנס אל עולם העיתונות: "אותי חוסר צדק מטריף. הסיבה שהגעתי לעיתונות הייתה במקרה בכלל. אני מוזיקאי, יוצר, מחזאי וסטאריקן, הגעתי בטעות. אבל הסיבה שהשתלבתי היטב היא כי חוסר צדק מוציא אותי מהדעת וטיפלתי בדברים מתוך עניין".

אז היכן עוברים הגבולות למה שמותר לעיתונאי לעשות?

"הגבולות הם אמת דיברתי. זה הגבול היחידי שאני מכיר. כל עוד אמת דיברת, כל עוד לא פגעת באף אחד אחר, הכל לגיטימי".

מרוז מבטא קו ברור ותופעה שכיחה בעולם העיתונות המודרנית. הוא איננו מוכן להתנצל על עשייה עיתונאית אקטיביסטית, ובלבד שתושתת על תכנים אותנטיים הנשענים על ערכים של אמינות.

בהתכתב עם האג'נדה העיתונאית הנוקבת שמרוז מבטא, הוא מקנה גם לגיטימיות להזדהות עם נושא הסיקור בעבודה העיתונאית. לדבריו, הבחירה של עיתונאי בנושאי סיקור שקרובים לליבו, אשר דרכם מובעת תפיסת עולמו, היא דווקא רציונאלית ולא מפתיעה: "נשמע לי הגיוני שאנשים שמתחברים עם משהו יסקרו אותו, ולא יסקרו דברים שלא מעניינים אותם" הוא אומר  ומוסיף, "אני לא מצליח להבין איך עיתונאים מתעסקים למשל ברכילות פוליטית שנים. יש עיתונאים שכל מה שהם עושים זה להתעסק בזה, שזה בדיוק כמו רכילות אחרת. אני למשל לא אתעסק עם זה".

האם זה לא עלול להוביל למיסגור סיפורים בצורה שטחית ואולי פופוליסטית?

"ברור שבתוך עיתונאות יש המון פופוליזם", אומר מרוז, "גם בקרב אקטיביסטים וגם אצל אנשים שהם סתם עיתונאים רגילים. עיתונאים הם פופוליסטים כמו הרבה אנשים אחרים, וזה מטבעו של האדם לא מטבעו של הטרנד".

ומה לגבי השימוש השכיח ברגשות שאנחנו רואים לאחרונה בסיקור תקשורתי של נושאים שונים? נראה שעיתונאים מקדמים נושאים תוך פנייה לרגשות ולעורר אנשים לפעולה?

"אני לא שייך לזן הזה אבל אני יכול להבין אנשים שעושים את זה". הוא מוסיף, "אם יש עיתונאי רגשי שבוכה תוך כדי שהוא מסקר משהו, זה בסדר גמור מבחינתי. אין לי שום בעיה עם זה. אין לי שום בעיה שעיתונאים גם יעזרו למושא כתבותיהם אחרי השידור. אני יכול גם להבין את זה. שוב, בעיניי, באמת הגבול הוא אמת דיברתי".

אפשר להסכים או לא להסכים עם סוג עשייה מהסוג שמציג מרוז. ייתכן שעולם העיתונות מספיק רחב על מנת להכיל גם דיווחים שוטפים יבשים, סקופים, סיקורי ותחקירי עומק, וגם כתבות המובלות על ידי אג'נדה שנועדה להניע לשינוי חברתי. בהקשר הזה ייתכן שאקטיביזם עיתונאי, כז'אנר של חשיפת ותיקון עוולות חברתיות, מממש במהותו את תפקיד התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה.

(נצפה 49 פעמים, 1 צפיות היום)