זה לא עוד סיפור על חלום ילדות שהתגשם. זה סיפור על בחורה שרוצה להגשים את עצמה, ולהפוך את אהבתה למקצוע, אך גם מודעת למגבלות שבדרך. היא בחורה כישרונית, אמביציוזית, רציונלית, ומסתבר שקהל זה לא אישיו בשבילה. הכירו את לילך גרופר, שחקנית בתחילת דרכה, שמחפשת את הנתיב לפסגה.

לילך, הקטנה מבין אחיה (ארבעה), בת 28, נולדה והתחנכה בירושלים (בגימנסיה), ומתגוררת כיום בתל אביב. בתיכון היא הבינה שהיא מתחברת לתחומי הבמה, בשעה שנרשמה למגמת תיאטרון בכיתה י'. עם זאת, למרות אהבתה לתחום, היא לא חשבה שתמשיך לקריירה בתחום המשחק. "זו לא הייתה אופציה מבחינתי להיות שחקנית. תמיד היה לי את הקול הזה בראש שאומר 'משחק זה לא מקצוע', ככה חינכו אותי בבית".

לאחר שחרורה מהצבא (תצפיתנית וסמב"צית), ועם הרבה לבטים, עשתה פסיכומטרי במטרה להתקבל ללימודי פסיכולוגיה. אבל תחום המשחק עורר בה חשק לא מוסבר, והיא הרגישה שהיא חייבת לנסות. כך, ועל אף שכבר נרשמה ללימודים, הלכה ברגע האחרון למכינה ללימודי משחק בניסן נתיב בירושלים, על מנת לגשש באפילה.

ומה עם המשפחה?

"הבינו שאני אוהבת את זה ושאני חייבת לנסות. אנחנו לא אנטי-אומנות במשפחה, להפך. שלחו אותי לשיעורי נגינה בילדות. פשוט הוריי לא חשבו שיש עתיד במקצועות כמו מוסיקה ומשחק. ולמרות זאת, יש לי אח מוסיקאי שמצליח ומתפרנס מהתחום, וזה נתן לי מוטיבציה ועורר בי תקווה. אבל אני מודה, עד היום יש את הקול הזה בראש שאומר – זה לא מקצוע".

לילך הבינה מהר מאוד שמשחק זה חלק ממנה. "עשיתי את המכינה וראיתי שאני לא יכולה לשחרר מזה", היא מספרת. היא החליטה להתחיל ללמוד בתוכנית המיוחדת של אוניברסיטת תל אביב, שמציעה תואר ראשון ושני בלימודי משחק בתוך ארבע שנים.

בלימודים היא צברה ניסיון עם הזמן. היא ביצעה תפקידים גדולים בהצגות ובסרטי סטודנטים רבים, אחד מהם אף נחל הצלחה גדולה והגיע לפסטיבל "הריקוד שלה". בחלוף הזמן, לילך יצרה לעצמה גם שואוריל (תיק עבודות של שחקן), ובזכותו עשתה צעדים ראשונים בעולם המשחק.

היא סיימה את לימודיה לפני כשנה וחצי, בשיא מגפת הקורונה. המגפה, שמגבילה אותנו עד ימינו אנו, עיכבה את התקדמותה. "כשסיימתי ללמוד, עולם התרבות היה מת. שחקנים מקצוענים נשארו בבית", היא מספרת. למרות זאת, לילך הספיקה להשתתף בפרסומות רבות (המשביר לצרכן, שופרסל, ישראכרט), בכמה הצגות ("חושך מטומטם"), ואף קיבלה תפקידי משנה (ביטים) בשתי סדרות מפורסמות – "השוטרים" ו-"ביום שהאדמה רעדה".

מתוך הצילומים לפאודה

למרות שלילך כבר "דרסה רגל" בעולם המשחק, היא מלאה בדאגות: "זה באמת תחום לא יציב. אני נותנת לזה כמה שנים, אם אני רואה שזה לא מסתדר, יכול להיות שאעזוב".

למה שזה לא יסתדר?

"זה מקצוע מאוד קשוח. לימודי משחק נותנים לך כלים להיות שחקן, אבל הם לא מבטיחים לך שום דבר. יש המון שפורשים מהתחום. הקושי הגדול הוא לדעת איך להשיג אודישנים, ויש תחרות גדולה. אין לי בעיה לעבוד קשה, אבל לפעמים זה לעשות מלא טייקים לאודישן, להתאפר, לשנן את הטקסט, להשקיע בזה שעות, ובסוף אתה מקבל "לא". אני יודעת שכולם מקבלים דחיות, אבל עדיין, זה יכול להיות הדבר הכי מתסכל בעולם. זאת הרבה עבודה מנטלית".

בגלל החששות שהיא מתארת, היא החליטה להכין מעין "תכנית מגירה" וכיום, במקביל לפיתוח קריירת המשחק, היא לומדת הדרכת יוגה ב"אלהיוגה" בתל אביב. "הלכתי ללמוד את זה כאופציה ב', בהמלצת חברה מתחום המשחק. זה עוד תחום מרתק שנחשפתי בפניו. אבל אני עוד לא יודעת אם ארצה לעסוק בזה. אני גם לא סותרת שילוב בין הדרכת יוגה למשחק. עם זאת, כרגע אני מעדיפה להשקיע בתחום המשחק".

אם כך, איך את משווקת את עצמך?

"אני מודה שזה תחום שאני צולעת בו. אני צריכה למצוא איך לשווק את עצמי יותר".

את פעילה בפייסבוק ובאינסטגרם?

"אני משתדלת להעלות דברים לרשתות, אבל לא מספיק. יש מלא פרסומות שהשתתפתי בהן ומערכונים שעשיתי שלא העליתי לרשתות, וזה חבל. אני משתדלת לעבוד על זה. אני לא הייתי רוצה שתפעול האינסטגרם ישתלט על החיים שלי. רוצה להעלות דברים, אבל במידה. לא סטוריז כל היום".

בתקופה הנוכחית יש הבנה שהעולם סובב סביב כמות הלייקים והעוקבים, ולא מתמקד בעיקר, כלומר בלמידה, בהתמדה, ביכולת ובניסיון. כך למשל, אנשי טיק-טוק רבים מקבלים תפקידים בסרטים ובסדרות, למרות שלא למדו משחק באופן מקצועי. "זאת בעיה רצינית. אני וחברים רבים שלי מתבאסים מזה. למדנו ועמלנו על התואר, רבים מאיתנו בעלי כישרון ואמביציה, אבל בסוף, ייקחו את מי שיש לו הכי הרבה עוקבים באינסטגרם או בטיק-טוק. זה מבאס, אבל צריך להבין שזה המצב, וצריך לדעת להתמודד איתו".

מה השאיפות שלך לעתיד?

"החלום הוא שאני אמתג את עצמי טוב כשחקנית, שאהיה מוכרת ואהודה. המטרה הקרובה היא להצליח לשחק יותר בטלוויזיה. אני רוצה שיפנו אליי לשחק בתפקידים עם שכר נאה, ולא שאני ארדוף אחרי תפקידים. רוצה לדעת שרוצים אותי לפרויקט כי מכירים את היכולות שלי, שהקהל אוהב אותי".

"הופעתי גם בפני 200-150 איש בערך, אבל זה לא אישיו. זה לא משנה אם יש 20 איש בקהל או 200. כיף לדעת שיש קהל, וכל עוד יש קהל שאתה מחויב אליו, אין הבדל מבחינתי".

 דיברנו על מטרות וחלומות, ולא הזכרת את הוליווד

לילך צוחקת. "ברור שאני חולמת על הוליווד, מי לא? הלוואי שייצא לי לשחק בסדרות לא ישראליות, אבל קשה לי לדמיין את זה קורה. יש לי כנראה מחסום מנטלי שאני צריכה להתגבר עליו. זה חלום שאני לא מעזה לחלום".

"אני עובדת על חיבור לדמות ועל אותנטיות. אני משתדלת להתחבר לדמות ולהביא אדם ולא טקסט. צריך לעבוד על שחרור, שאהיה מסוגלת להיות אני בתוך הדמות מול מצלמה. צריך להזדהות עם הדמות, לא לשפוט אותה, ולהיכנס לנעליים שלה".

יצא לך לשחק דמות שלא התחברת אליה?

"היו דמויות רחוקות ממני, אבל אני מחפשת את החיבור בכל דמות. הכי נהניתי לשחק את הדמויות הקרובות אליי, אלה שדומות לי, אבל גם יש משהו כיף בדמויות הרחוקות ממך, כי אתה מרגיש מישהו אחר. לא הייתה דמות שלא מצאתי דרך להתחבר אליה. אחרת זה יהיה קטסטרופה".

מה הטיפ הכי טוב שאת יכולה לתת לעצמך להמשך הדרך?

"מלבד ההתמדה וההשקעה, אני חושבת שליזום ולהעז זה מהדברים החשובים שיש".

ואת מיישמת?

"האמת שיש לי סיפור שמשמש לי כתזכורת. דורון תבורי (שחקן תיאטרון מוכר ומוערך) לימד אותנו שייקספיר (מחזות בסגנון המחזאי שייקספיר) בלימודים. היה ממש כיף ומעניין בשיעור, ורציתי לעשות איתו הצגה. חששתי, אמרתי לעצמי: 'אני כולה סטודנטית, הוא מפורסם, למה שהוא ירצה?'. בסוף אזרתי אומץ ודיברתי איתו, ולהפתעתי הוא היה בעניין. בסוף זה נפל בשלבי ההפקה בגלל בעיות תקציביות, אבל עצם זה שהעזתי לפנות אליו וראיתי שהשד לא נורא כל-כך, זה נתן לי מוטיבציה לנסות ללא הפסקה".

אז מה באופק?

"עולה בקרוב הצגה חדשה – "אסירות תודה" מאת מרגרט קריידל, בבימוי לירון דינוביץ', ואני גם משחקת בעונה החדשה של פאודה שתצא בקרוב".

בהצלחה!

(נצפה 69 פעמים, 1 צפיות היום)