"זו תעשיית רזון חולנית מטורפת"

את דרכו העיתונאית איתי לוקץ' החל בכתיבה על אוכל באמצעות ביקורת מסעדות. MTV ישראל ראו את הפוטנציאל ובשנת 2008 כיכב והנחה שישה פרקים בתכנית "לוקץ' הולך לאכול". התכנית זכתה להצלחה גדולה, מיוחד בהתחשב בתקציב הפקה הנמוך. באותה נקודת זמן לוקץ' החל להתפרסם בישראל, הפיק אלבום עם ה"דג נחש" שזכה ב"אלבום הזהב", והחל להופיע ולצבור תאוצה. כיום, לוקץ' מתפעל עמוד אינסטגרם ופייסבוק, עם קהל אקטיבי ואוהד, כותב ל"ישראל היום" בטור האוכל השבועי, ומבקר מסעדות באופן עצמאי ברשתות החברתיות. לוקץ' אולי אינו כתב חדשות 'פר אקסלנס', אך בידיו מצוי כוח כשהוא מוזמן לתוכניות אירוח ומהדורות חדשות כדי לדבר על הנושא שבוער בו – המלחמה בשמנופוביה. שוחחתי עם לוקץ' על נושאים אלו ואחרים בראיון מיוחד לשומרי הסף.

איך אתה משתמש בכובע שלך כעיתונאי במאבק הציבורי שלך?

"אני נאבק במסגרת העבודה שלי בשמנופוביה. אני משווה את המאבק הזה למאבק הלהטב"י כי היום כולם יודעים שיש אפליה נגד הקהילה, אבל לפני 20 שנה אף אחד לא חשב את זה. היו אומרים "זו בעיה שלכם, אנחנו לא רוצים לראות אתכם" והתייחסו אליהם פשוט בצורה נוראית. היום כשאני מדבר על שמנופוביה ומנסה ליצור מודעות, אנשים אומרים לי "תתמודד אתה שמן, מה אתה רוצה שלא יגידו לך, דואגים לך?". אני רוצה שיתייחסו אלי כבנאדם ולא כאל בנאדם שהוא רק שמן. אנשים לא מבינים את זה ואומרים לי "אני דואג לך". סליחה, אבל אני לא מקבל את זה, זה לא עניין שלכם".

איך אתה מעלה מודעות לנושא בתקשורת?

"אני תמיד מעלה את הסיטואציות שלי בחיים, כמו למשל נהג מונית שלא הסכים להעלות אותי למונית בגלל שאני שמן. אני מעלה את הדברים האלה בראיונות בחדשות. "בצינור" תמיד נותנים לי במה, בתוכניות בוקר, למשל של אברי גלעד, או של פאולה וליאון. ולא רק, אני תמיד מעלה את הנושא ברשתות החברתיות, ואפילו בשירים שלי אני מכניס את האני מאמין שלי. כתבתי שיר יחד עם "טונה", שנקרא "יום קיץ" שמדבר על ההתמודדות שלי ועל הביקורת שאני מנסה להעביר על החברה שלנו כדי שתהיה טובה יותר. גם באמנות שלי אני כואב את זה. אני חי את זה ביום יום, אני חותך אנשים מהחיים שלי, אני מעלה את המודעות בקרב הישראלים ואני לא מאפשר שיח כזה".

נשמע שאתה מתוסכל מהיחס בחברה?

"על כל אחד כמוני יש חמישים אחרים שבאים לדבר על כמה להיות שמן זה רע, וכמה אנשים צריכים לשנוא את עצמם ועל כמה זה לא בריא להיות שמן ובכך יוצרים את הסטראוטיפים. לצערי הקולות לא מאוזנים אבל אנחנו בדרך נכונה. אם פעם היתה בושה להיות שמן, אז אולי היום קצת פחות, אבל עדיין יגידו לי שאני "עצלן", בלי לדעת שאני מתאמן חמש פעמים בשבוע".

"אין לך הרבה סיכויים לרזות. תעשיית הדיאטות רוצה לגרום לך להרגיש רע, כדי שלא תעצור לשאול האם התעשייה רעה ואשמה. אין דיאטת פלאים שעובדת. לרוב אתה תעלה את כל מה שירדת, ולצערי זו הסטטיסטיקה. אנשים לא יכולים להגיד "כולם דפוקים, זה עניין של שליטה עצמית". אם זה היה תלוי בכוח רצון, לא היו נרקומנים ולא היו מכורים לאלכוהול או למין. יש עניין של פרסומות, של תעשייה שדוחפת לך בכוח מזון. יש פה בעיה מאוד רצינית בהבנה של אנשים שאומרים לי שזה קשור לשליטה עצמית. יש פה תעשייה שלמה שמרוויחה מזה".

איך אנשים מגיבים לאקטיביזם שלך נגד שמנופוביה?

"מנסים לצמצם את זה, כמו למשל כשמנסים להשוות אליי אנשים שאומרים להם שהם רזים. זה מזכיר לי שבארה"ב היתה את מחאת BLACK LIVES MATTER ואז החליטו לעשות גם מחאת ALL LIVES MATTER – לא חברים! יש כאן מחאה ספציפית שמנסה להילחם עבור אנשים ספציפיים. אי אפשר להשוות בין השניים. אנחנו מתעסקים כאן בבעיה ספציפית, ואי אפשר להגיד שזו בעיה של כולם. צריך להיות ספוט-לייט על השמנים שחווים הפרעות אכילה, שרוצים להתאבד, ששונאים את עצמם, שלא מורדים חולצה בים כי החברה גרמה להם להתבייש. אני לא רוצה לזלזל אבל זו לא אותה הבעיה ולא אותו הדגש".

איפה זה פוגש אותך ביום יום?

"זה תופס אותי במקרים בהם נתפסים לדברים כמו מה שקורה עכשיו ב"חתונה ממבט ראשון" כשמתייגים בחורה כשמנה כי היא במידה 44. זה אבסורד. זה מביך אותי וזה מטריף אותי שהחברה הישראלית כל כך אטומה שהיא עושה מזה אישיו. החברה שלנו תקועה מאחור. יש לנו חברות אופנה שמביאות עד מידה 40, וזהו – תתמודדו. המידה הממוצעת בארץ היא מידה 44. זה לא הגיוני שברוב החנויות לא יהיו מידות [בגודל זה – ל.ג.]. איך זה היה גורם לכם להרגיש אם לא היו את המידות שלכם בשום מקום? זה היה גורם לכם להרגיש קבלה? זו תעשיית רזון חולנית מטורפת. לשים את הדגש על אנשים שהמידה שלהם היא מידה 44 זה פשוט הזוי, אבל רואים את הקולות הנגדיים ברשת".

אתה חושב שזה עניין דורי? כלומר, הדור החדש אולי יכיל יותר אם נדבר עמו על זה?

"זה עניין של חינוך. אני חושב שצריך למצוא דרך להכניס את הנושאים הכואבים בחברה שלנו כמו שמנופוביה, גזענות, אלימות מינית באמצעות הסברה. אני הרבה יותר אופטימי לדור החדש. היום הדור יותר מקבל ומכיל. כשאנשים אומרים שהדור החדש לא טוב, הם טועים, הם הרבה יותר ליברלים ומקבלים. דברים משתפרים. אם פעם אף ילד לא היה יוצא מהארון, היום ילדים בני 13 כבר יוצאים מהארון בלי בושה וזה מדהים בעיניי. אני הלכתי לפסיכולוג וקראתי לו דיאטן כי התביישתי שיגידו עליי שאני משוגע – ככה התייחסו לזה. והיום הדור הרבה יותר טוב, מכילים דברים שפעם לא הכילו. אז אני חושב שאם אנחנו רוצים שינוי אנחנו צריכים לגשת לדור החדש. אני גם יכול להגיד שעיתונאים, כמו למשל גיא לרר, עושים עבודת קודש. הוא מחובר לעם, הוא מקשיב לו, והוא כואב את כאבו. עיתונאים כאלו עוזרים לנו כחברה".