הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנוי במחלוקת וכך גם המושגים הנגזרים ממנו. הוא נמצא רבות על סדר היום של התקשורת הישראלית והעולמית, וקשה שלא לתפוס בו צד. שוחחתי עם כתב השטחים של Ynet וידיעות אחרונות, אלישע בן קימון על האתגרים בסיקור אזור שכל פעולה בו מועדת לפורענות. בחודש האחרון הוא דיווח על חשד למעורבותו של יהודי בדקירתו למוות של פלסטיני ועל יידוי אבנים של פלסטינים כלפי יהודים וקיבל על כך ריקושטים מהציבור הימני, ומה דעתו על עמוד הפייסבוק "ישראל שלי"?

מה האתגרים שאתה חווה בעבודתך?

"יהודה ושומרון זה שטח שמבחינת מדינת ישראל נחשב כבוש. אז אני צריך להיות בקשר עם הצבא, כי הוא הריבון שם. אני צריך גם לעמוד בקשר עם השב"כ שמתעסק בחקירות מחבלים, עם המשטרה (מחוז ש"י), מחלק פשיעה לאומנית, מועצת יש"ע וארגוני שמאל וימין שאין להם סוף".

"מעבר לזה, פועלים שם ארגונים וכוחות רבים. יש להם לא מעט כסף והרבה אינטרסים. האתגר הוא לסקר את המציאות שמתרחשת מעבר לקו הירוק מבלי לנקוט עמדה בדיווחים עצמם, להיות מאוד ניטרלי, להכווין לאמת. לא להתעסק בפובליציסטיקה של הסכסוך, כי העיסוק הזה עלול להוריד אותך להרבה דברים שמתחילים להתרחק מעיתונות".

לפני מספר שבועות פורסם פוסט בעמוד הפייסבוק "ישראל שלי", ששיבח את עבודתך. הם טוענים שאתה נותן במה למה שהם מכנים "הטרור המושתק" ביהודה ושומרון.

"אני לא הסיפור. הסכסוך זה הסיפור. כל צד בו מרגיש שהדברים שכואבים לו אינם מסוקרים מספיק. אני מאוד מעריך את החברים של "ישראל שלי", אני עובד מולם והם אנשים מאוד ישרים בעיניי. הם מרגישים שתופעת יידויי האבנים שהלכה והתגברה בשנתיים האחרונות מושתקת. לטענתם, כל הזמן מדברים על פשיעה לאומנית, ולא על טרור יומיומי שסופגים כחצי מיליון תושבים ביהודה ושומרון".

אבל גם קיבלת ריקושטים, לא?

"אני מקבל תגובות כמעט על כל דבר שעולה. כל דבר שאכתוב על הסכסוך תמיד יפגע במישהו אחד ויאדיר אחר, בייחוד שמדברים על סכסוך שמתמשך כל כך הרבה שנים. יש בו המון יצריות והוא נוגע בתחומים רבים – ביטחוני, פוליטי ועד המדיני. תמיד יהיה לאנשים מה לומר, מברכות ועד נאצות. המטרה היא לחתור לאמת ולזקק אותה הכי עמוק שאפשר".

 אז מהו הגבול בין היותנו בני אדם יצריים ורגשיים להיותו של העיתונאי מחויב בסיקור מאוזן של שני הצדדים?

"אני משתדל לסקר את שני הצדדים באופן שוויוני לחלוטין, מבלי לערבב את דעותיי. שימי לב שאני לא מתכוון לטורי הדעה שלי, בהם אני מביע את דעתי. יש עניין שמצפים מהעיתונאי להביע דעה, אם זה ימין או שמאל, ואז יודעים איך להתייחס אליו או לדיווחו. אני לא יודע אם זה טוב ובריא לתקשורת שעיתונאי מזוהה בעמדתו. לפי איך שאני רואה את זה, בשנים הבאות יהיה מאוד קשה לא להביע דעה בתור עיתונאי, בגלל האקטיביות העיתונאית שהתגברה בעידן הרשתות החברתיות".

ומה את חושב על התופעה הזאת?

"המטרה היא לחיות בחברה טובה, בריאה, נקייה ושקופה יותר. כדי לספר את האמת בצורה הכי אותנטית, צריך חלק מהזמן גם לשהות במקום, להיות עם המרואיינים, ממש לחוות את מה שהם בעצמם חווים. זה קורה בכל התחומים בתקשורת, זה הבסיס. המטרה לחולל שינוי ולהיות אקטיבי יותר היא חלק ממטרות התקשורת הישראלית. לא רק לדווח כמו צינורות, אלא לגרום לשינוי כדי לחיות בחברה טובה יותר".

באחת הכתבות שלך כתבת שאהוביה סנדק ז"ל (נער גבעות שנהרג) לא היה צריך למות, ושמחאתם של נוער הגבעות בהקשר הזה מוצדקת.

"אהוביה סנדק הוא נער גבעות שלטענת המשטרה ביצע יידוי אבנים לפני שנמלט יחד עם חבריו מפני בלשי המשטרה של מחוז ש"י. במהלך המרדף נוצרה התנגשות בין רכב הבלשים לרכב שבו סנדק נהג, וכתוצאה מכך הרכב התהפך ואהוביה מצא את מותו. מאז, הייתה מחאה גדולה וזה הצית את כל הסכסוך ואת מאבקי הכוח הקיימים בין נוער הגבעות למפלג לפשיעה לאומנית במחוז ש"י. הייתה טענה שהם הרגו אותו, ולא הסכמתי איתה. יחד עם זאת, בתחקיר שביצעתי התגלו מחדלי חקירה גדולים של השוטרים עצמם. ממסמך שפרסמתי ומעדויות נוספות שעלו נראה שהמחלקה לחקירות שוטרים לא ביצעה את החקירה כמו שצריך, ולכן הצדק לטעמי לא יצא לאור. בעקבות כך, כתבתי את מה שכתבתי לגבי אהוביה סנדק ז"ל – שמיצוי החקירה נפגע וזוהם ולכן אנחנו לא נדע את האמת לגבי אותם השוטרים".

(נצפה 2 פעמים, 1 צפיות היום)