כאשר מדברים על הכנסת, ברחוב או בתקשורת, לא פעם מדמים אותה לשוק. נבחרי הציבורי הם כמובן מפעילי הבסטות והתפקיד של אזרחי המדינה הוא להגיע, פעם בארבע שנים, כדי לעשות קניות ולבחור מבין ה"מוצרים" שמונחים על הדלפק. אבל הכנסת איננה שוק; היא יותר דומה לבורסה. בבורסה הזו לא משקיעים במטבעות, אלא ברעיונות; לא מצפים להשיג תשואה, אלא לקדם חזון. בבורסה הזו נבחרי הציבור הם היזמים, ואזרחי המדינה – המשקיעים.

אך לצערי, אם הכנסת היא בורסה, המניות שלה צוללות. מחקרים רבים מראים שהציבור מאבד בעקביות את אמונו במוסדות השלטון ובסקר שפורסם לא מזמן, פחות משליש מהנשאלים אמרו כי הם נותנים אמון בממשלה או בכנסת. הסברים רבים הוצעו לבעיה ופתרונות רבים נוסחו כדי להתגבר עליה, אבל אני חושב שדווקא עצה שמגיעה מרחוק תוכל להאיר לנו כיוון מחשבה חדש.

לפני כמעט מאתיים שנים יצא אלכסיס דה-טוקוויל הצרפת לסייר ביבשת חדשה ולא נודעת – אמריקה. עם חזרתו הוא כתב את אחד הספרים המשפיעים ביותר על המחשבה המדינית המודרנית, "הדמוקרטיה באמריקה", בו פירט את הגורמים שעתידים לדעתו להפוך את המדינה הצעירה לאימפריה. יותר מכל, דה-טוקוויל התרשם מחוזקם של המוסדות המקומיים עליהם התבססה הדמוקרטיה האמריקאית. כך הוא כותב: "כשאדם פרטי חושב על איזו יוזמה, לא יעלה על דעתו לבקש את עזרתה של הרשות. הוא עושה פרסום לתכניתו, ונאבק פנים אל פנים בכל המכשולים. לעתים קרובות הוא מצליח פחות מכפי שאולי הייתה המדינה מצליחה; אך בסופו של חשבון, הישגיהן של היוזמות הפרטיות הללו עולים לאין שיעור על כל מה שהייתה הממשלה יכולה להשיג".

דֶה-טוֹקְוִויל הסתובב באמריקה וראה איך הדמוקרטיה הגדולה ביותר מורכבת מאבני הבניין הקטנות ביותר: מעוד ועוד פעולות קטנות לכאורה המתרחשות מאחורי הקלעים, הרחק מהזרקור הציבורי: בבית, בקהילה ובעיר. המסקנה שלו היתה שבית מחוקקים יעיל הוא מטרה חשובה – אבל כדי שהדמוקרטיה תשגשג נחוצה יוזמה אזרחית מפותחת; נחוצים אזרחים שאינם מטילים אחריות אלא מעמיסים אותה על גבם; נחוץ לשמוע כל העת את דרשתו של הלל הזקן: "אם אין אני מי לי – מי לי". אם אני לא אעשה, אף אחד לא יעשה.

הדמוקרטיה בישראל נבנתה אחרת מאחותה האמריקאית. עוד מימי הקונגרס הראשון באזל, נאלצו מנהיגיה לפסל את המדינה מלמעלה למטה, במקום להצמיח אותה מלמטה למעלה. הם ביצרו את מוסדות השלטון הכלליים לפני שדאגו להניח אותם על יסודות מקומיים חזקים. אז, לא היה זמן לכך כי משימות דחופות יותר עמדו על הפרק. אבל היום חיזוק רוח המעורבות האזרחית והיוזמה המקומית הם מהמשימות החשובות ביותר של החברה שלנו.

מאז שנכנסתי לתפקידי כיושב-ראש הכנסת אני מרבה להגיע לבתי ספר יסודיים. אני נפגש עם הילדים הצעירים, מסביר להם על עבודת הכנסת ותהליכי החקיקה, אבל גם אומר להם: משכן הכנסת הוא גאווה לכולנו, הדמוקרטיה הישראלית אינה מתחילה ומסתיימת בכנסת. היא מבוססת על הפעילות שאתם תובילו, על האחריות שאתם תקחו, על היוזמות הקהילתיות שאתם תפתחו.

אני אומר להם: תהיו חלוצים! לא כאלו שמבקשים שאחרים ישנו את העולם בשבילם; לא כאלו שמבחינתם מעשה הוא חשוב רק אם הוא מנוהל מקצה הפירמידה. תתחילו מלהיות מיקרו-חלוצים, חלוצים מקומיים. כאלו שמבססים קהילות עצמאיות וחזקות, המרכיבות ערים תומכות ובעלות סמכות. תהיו חלוצים שמצמיחים מלמטה את הכוח הלאומי והחירות המדינית של מדינת ישראל.

בבורסה הפוליטית עלינו להפוך ממשקיעים פסיביים – ליזמים אקטיביים. מכאלו שמחכים מרחוק לדיבידנדים, לכאלו שנוטלים את הסיכון על עצמם. אין לי ספק שאם כך נעשה, גם המניות בבורסה ששמה כנסת ישראל עוד ירקיעו שחקים.

(נצפה 48 פעמים, 1 צפיות היום)