"ברגע שאתה מספר סיפור, יש לך אג'נדה. כל כתבה שלי מעוררת הרבה רגשות"

עומרי אסנהיים הוא האיש מאחורי התחקירים המסקרנים בישראל, ביניהם: "פרשת גנדי", תחקיר חיסון "אנתרקס" בחיילי צה"ל שעליו קיבל את פרס סוקולוב לעיתונאות חוקרת, ותחקיר פרשת שמעון קופר, שהוביל לכניסת קופר לכלא על רצח כפול של שתי נשותיו. כיום, עם ניסיון של 20 שנה בתחום העיתונאות, עשרות תחקירים ושני ספרים, אסנהיים הקים את "סטוריליין הפקות" שהוציאה לאחרונה את סדרת "פולארד" בכאן 11.

התחקירים שלך מעוררים רגשות, בין אם עצב, כעס או שמחה. איך אתה מצליח לעשות זאת?

"אני תמיד מנסה לספר סיפור. אני יודע שהעיתונות הכתובה והטלוויזיה עובדים על רגש. יש בתת מודע שלי כנראה דרכים שאני מנסה להעביר לצופה משהו – כדי שהוא יביע רגש. אני לא מתכנן את זה כך, אבל באופן לא מודע אני בונה את זה ככה. לא תמיד זה האיך, לפעמים זה הסיפור עצמו. בלי סיפור טוב זה לא יקרה. אני יכול להשתמש בכמה אמצעים שונים כדי להכניס רגשות וזוויות, אבל אם הסיפור באופי שלו מעורר רגשות, אני רק מכווין ועוזר לצופה להרגיש. זה מתחיל מבחירת הסיפור וכלה באיך שאני מעביר אותו. אני בוחר סיפור שמעלה בי רגשות ואז אני יודע שהוא ירגש את הצופה, ולאחר מכן אני בונה אותו באופן סיפורי – הסיפור הוא הכוכב. אם הסיפור הוא כבר מרגש, אתה מתוך כשרונך וניסיונך עוזר לו לעבור בצורה מרגשת".

אז מכאן שאתה מכניס את האג'נדה שלך לסיפור?

"אני מספר סיפור. ברגע שאתה מספר סיפור, יש לך אג'נדה, מתוקף זה אני מתאר לעצמי שיש רגשות. כל כתבה שלי מעוררת הרבה רגשות, אחרת היא לא טובה או שלא נעשתה טוב או שהסיפור לא נבחר בקפידה, או שהיא לא סופרה בצורה מרתקת. הרגש מעורר תגובות – בכי, כעס, יש כאלה שאפילו רוצים לתבוע אותי כי הם כועסים".

"כל כתבה מעוררת רגש אצל הצד השני ואני משער שהרגש שלי נכנס לתוך זה. בתחקיר של גנדי [רחבעם זאבי], למשל, זה עורר שאלות מאוד חשובות על אדם שהילדים שלי לומדים עליו בבית הספר או למשל בתחקיר עם השופטת לשעבר אתי כרייף שעורר המון כעס על המערכת. היה צריך רק לא להרוס סיפורים כאלה. הבסיס היה מעולה ואני דחפתי את הסיפורים למעלה".

"אני בסך הכל מספר סיפורים, בוחר אותם, ומעביר אותם בצורה מרתקת. מעורב בזה רגש, זה מאוד פשוט".

האם יצא לך להכניס את דעתך האישית ורגשותיך לכתבה?

"אני מכניס את דעתי תמיד בצורה כזו או אחרת – אם זה בקריינות שלי, אם זה בסינק שאני בוחר להכניס או איפה ומתי אני חותך אותו, אם זה בבחירה המוזיקלית של הכתבה, אם זה באיך אני מנהל את הראיונות ומה אני שואל. זה לא מאמר דעה. אלו עובדות הסיפור עם עזרה מהרקע. אני מנסה להעביר את דעתי בצורה עקיפה, בכל הדרכים האלו. המסגור שאני בוחר להעביר את הסיפורים זו הדרך שאני מערב את הדעה שלי. אני תמיד מכניס את דעתי. אם הסיפור לא היה טוב, זה לא היה מכניס את העניין שלי לסיפור. ברגע שיש לך אג'נדה, יש רגישות. כל כתבה שלי מעוררת רגשות, ואם לא, היא לא טובה. הרגש מעורר תגובות".

אתה חושב ששימוש ברגשות מעלה את ערך התכנים שאתה מעביר?

"כתבה לא עובדת, היא לא מספיק טובה, אם היא לא מעוררת רגש. אני רוצה שהצופה ילמד, יתרגש, יכעס. זה פועל בדברים שפועלים במנעד הרגש. הסיפור מביא את זה. אני רק מעביר אותו בדרך שלי. זה שוב מתקשר לבחירת הנושא עצמו".

בהמשך הראיון, אסנהיים מתייחס לתופעה של אקטיביזם עיתונאי, כלומר עיתונאים שמקדמים את נושאי הסיקור שלהם במסגרת העבודה ואף מחוצה לה. ראינו אקטיביזם שכזה במחאת קיץ 2011 – מחאה שבה השתתפו אנשי תקשורת ועזרו לקדם אותה, מתוך אמונה שיש בה צדק.

מה אתה חושב על התופעה שעיתונאים מסייעים לקידום נושא שחשוב להם דרך עבודתם?

"יש הבדל בלהאמין במה שאתה עושה ולנושאי הסיקור שלך לבין השתתפות. אני פחות משתתף בז'אנר. אני לא מאמין בזה. אני מכיר ומכבד את הז'אנר אבל לדעתי צריכה להיות הפרדה בין הפעילות האישית שלך לבין העבודה העיתונאית. אפשר לקחת את אורלי וילנאי למשל, מה שהיא עושה וסגנון העבודה שלה. היא אחת מממציאות הז'אנר של אקטיביזם עיתונאי או למשל מיקי רוזנטל שפועל בצורה הזו. אני לא רוצה להיות חלק מהסיפור שאני מסקר, אני פחות אקטיביסט. זה לא משהו שאני נוטה לעשות בדרך כלל. זה לא הסגנון שלי".

אתה יכול לחשוב על מקרה שבו כן פעלת לטובת נושא שסיקרת אל מחוץ לכותלי העבודה?

"אני נזכר שבאמת עשיתי משהו כזה רק השבוע. זה קורה באמת לעיתים דיי רחוקות, אבל אם אני יכול אני שמח לעזור. חזרתי אתמול מפלורידה, הייתי שם שבוע והתנדבתי בעמותת "בשביל המחר". זוהי עמותה שמטרתה לסייע לחיילים וחיילות משוחררים בהתמודדות עם השפעות של חוויות לחימה שחוו בשירות בצה"ל. נסעתי לשם להרצות וכדי לגייס כספים לעמותה הזו בעקבות סרט שעשיתי "לנצח את סג'עייה". הכרתי את פעילי העמותה דרך התחקיר שלי. אז כן, יש אולי איזשהו אקטיביזם במה שאני עושה אבל זה לא קורה הרבה – זה לא הבסיס המקצועי שלי".

"עיתונאי צריך להביא את הסיפור שלו. הוא מספר סיפורים ומעביר מידע. כל מה שהוא מעבר, הוא קישוט שאפשר בהחלט בלעדיו. זה קישוט שמפריע ומכער את הסיפור, ואני מנסה להימנע מהקישוט הזה, כי זו עטיפה שהיא לא נחוצה או מפריעה ולעיתים רחוקות היא עוזרת".