הזדהות אישית של עיתונאי עם הנושא המסוקר יוצרת לעיתים "אקטיביזם עיתונאי", קובעים החוקרים שולצינר ושושן. לטענתם, אקטיביזם עיתונאי הינו פעולות שנוקטים עיתונאים לטובת סיוע לנושא או מושא סיקור מסוים. אך מהם גבולות האקטיביזם? מה מותר ומה אסור? בראיון עם שומרי הסף, ענבר טויזר, כתבת לענייני ירושלים ובריאות בחדשות 12, משרטטת קווים וגבולות לתופעה המתרחבת.

מה דעתך על אקטיביזם עיתונאי?

״אקטיביזם עיתונאי הוא שימוש בפלטפורמה תקשורת בין אם על דפי העיתון, מעל גלי הרדיו בטלוויזיה או ברשתות בחברתיות של עיתונאי שכבר יש לו שֵם, בכדי לקדם מטרה מסויימת״, מסבירה טויזר. ״לעיתונות שני תפקידים עיקריים. הראשון הוא לשקף את המציאות לציבור. השני הוא לשרת את הציבור ולייצר איזשהו שינוי לטובת האזרחים. כשמציגים את המציאות אין צורך להתערב בה. אבל, השליחות האמיתית של העיתונאי, וזאת הסיבה שאני נמצאת במקצוע ושהרבה עיתונאים טובים וגדולים בוחרים בתחום, זה כדי לייצר שינוי לטובת האזרחים״.

מהו לדעתך המקום של אקטיביזם בעבודת העיתונאי?

״אקטיביזם זה דבר נכון ונדרש וזה התפקיד הטהור והמקורי של העיתונאי. אבל זה לא הכל. 70 אחוז מהזמן הוא אמור לדווח על המציאות ולא להתערב בה״, משיבה טויזר. ״אסור להתבלבל. כל אחד ותפקידו. יש פעילים חברתיים, יש פוליטיקאים ויש עיתונאים. זה נכון שיש נקודות ממשק. לפעמים עיתונאי הוא קצת פעיל חברתי וקצת פוליטי. כלומר, יש פה קצת וקצת אבל בסוף תפקידו זה לדווח לציבור ולתת מידע אמין, נכון מדויק, חשוב, חדש ומעניין. זאת קודם כל המשימה שלו. אם הוא גם מצליח לנהל איזה מאבק חברתי חשוב זה מבורך. אבל זה בטח לא 100% מהעבודה שלו. זה לא יכול להיות״, היא מבהירה.

אז איפה עובר הגבול?

״הבעיה העיקרית בעיניי היא כשזה מתחיל להיות פוליטי. האם לגיטימי שעיתונאי ייקח חלק אקטיבי במחאות בלפור לדוגמא ויגיד את דעתו עליהן? בעיניי לא. בעיניי פה עובר הגבול. כל עוד אלה דברים שיש עליהם קונצנזוס כמו דאגה לחלשים, אז ברור שעיתונאי צריך להיות בצד של החלש. אבל מה קורה כשזו סוגיה פוליטית? אפילו כשזה נשים או גיוס לצבא, בכל הדברים האלה יש משהו פוליטי. כדאי לעיתונאי לראות גם שלא מנצלים אותו, שאם הוא עושה איזשהו מאבק אז שאיזשהי דמות אינטרסנטית לא מנצלת את זה. אני חושבת שזה מייצר איזשהו אובדן אמון מאוד קשה של הציבור מול התקשורת. חושבים שכשהעיתונאי בצד החזק, או בצד שמאל או ימין במפה הפוליטית, יש לו אינטרס. בעיניי זה לא אמור להיות כך״.

טויזר מספרת בהתרגשות על מקרים בהם סיקורה העיתונאי סייע לציבור. הראשון הינו מחדל של עיריית ירושלים שמיקמה נפגעת תקיפה מינית במקלט לגברים ונתקפה שם בשנית. טויזר פנתה למשרדים ממשלתיים ולביטוח לאומי והשיגה לנפגעת סיוע כלכלי. ״מה שכנראה לא היה קורה בלי התערבות של תקשורת״, היא טוענת. המקרה השני הינו פתרון מצוקה שהתרחשה במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים הדסה בירושלים, שהחליטה לפנות מאושפזים במחלקה לטובת מקום לחולי קורונה. טויזר פרסמה על הנושא כתבה ובעקבות הפרסום ההנהלה חזרה בה מההחלטה. "השאירו אותם בבית חולים ומצאו פתרון״, היא מסבירה.

טויזר מגלה כי עיתונאים רבים פועלים לקידום מטרות שונות כתוצאה מהזדהות אישית של העיתונאי עם קבוצה או מטרה מסויימת. היא מדגימה זאת כאשר היא מגלה שהכתב הצבאי לשעבר, צחי דבוש, לקח את האקטיביזם העיתונאי ״כמשימה של ממש״. במהלך שירותו הצבאי ולאחריו, הוא סיקר ועסק רבות בנושאים הקשורים לצה״ל ופעל בצורה אקטיבית לשיפור תנאי החיילים. גם ״ורד פלמן מרשות השידור ויעל פרידסון מוואלה ידועות בפמיניזם שלהם, ונותנות המון ביטוי לידיעות שנוגעות להטרדות מיניות, לאפליה של נשים״, מוסיפה טויזר.

״האקטיביזם הוא איזשהו תרגום של תפקיד העיתונאי העובד למען הציבור״, טוענת טויזר. עם זאת, היא סבורה שבתחום הפוליטי יש צורך להפריד את ההזדהות והאקטיביזם ולהציג עובדות. ״בסוף התקשורת זה תמליל. אי אפשר 100 אחוז מהזמן רק לעשות איזשהו מאבק של פעילים חברתיים, צריך גם לשקף את המציאות וגם להגיב לאירועים שקורים. זו לא תוכנית לבקשתך״, מסכמת טויזר.

(נצפה 76 פעמים, 1 צפיות היום)