בתום 20 שנים שבהן המתין טיגאבו באדיס אבבה, הגיע הרגע שלו ייחל ושעריה של ירושלים נפתחו בפניו. אלא שאת הבשורה הוא קיבל ברגשות מעורבים משום שלא מבין מדוע מדינת היהודים הרהרה זמן רב כל כך בדבר קבלתו אליה, ומדוע טוענים בארץ הקודש שהוא לא יהודי.

"פלאשים זה שם גנאי" מסביר טיגאבו, "זה כמו להגיד היהודים שהתנצרו". את הפלאשים גינו לאורך ההיסטוריה ובכל מקום הודבק להם כינוי גנאי אחר. הנוצרים קראו להם נוצרים-ישראלים, כלעג על זיקתם לארץ הקודש. היהודים קראו להם "קאסטינו" – שפירושו יהודי מומר. בשנת 2019 בישראל, הם נקראים פלשמורה: "שארית יהודי אתיופיה".

סיפורם של בני הפלשמורה מתחיל בחבל הארץ חבש שבאפריקה, במאה ה-20 לפני הספירה בקהילה בשם "ביתא ישראל". אותה קהילה יהודית עתיקה הייתה מנותקת משאר תפוצות היהודים בגולה, והתקיימה בודדה על יבשת אפריקה. ניתוקה במשך 2000 שנה הוביל לשוני במנהגי הקהילה, מאלה של יהודים אחרים ברחבי העולם.

מאז עברה ביתא ישראל שינויים ותהפוכות, ורוב בניה הצליחו להוכיח למדינת ישראל את יהדותם, על אף השוני במנהגיהם ובצבע עורם. מאז שנות ה-60 החלו לעלות ארצה בודדים מהקהילה, ובהמשך נוהלו שני מבצעים שידועים כשני גלי העלייה של יהדות אתיופיה: מבצע אחים בשנות ה-80 ומבצע שלמה בשנת 1991.

נדמה היה כי לאחר שני גלי העלייה כבר לא נשארו יהודים במדינה האפריקאית, אולם מהר מאוד התגלתה קהילה שנשכחה ונותרה מאחור: בני הפלשמורה. הפלאשים הם צאצאי ביתא ישראל שהתנצרו בכפייה של השלטונות, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19. בהמשך, כשלהיות יהודי כבר לא היה מסוכן, הם חזרו למקורותיהם והחלו לנהל אורח חיים דתי שכלל הנחת תפילין, שמירת שבת וקיום חגי ישראל. בשנת 1976 נערך מפקד בקרב קהילת ביתא ישראל אשר קבע כי מספרם של בני הפלשמורה נע בין 8 ל-15 אלף.

בשנת 2003 משרד הפנים והרבנות הראשית ערכו רישום מפורט של כל הממתינים במחנות. נקבע כי מי שיוכיחו שהם צאצאיהם של אימהות יהודיות – יוכלו לעלות לישראל על פי חוק הכניסה. בשנת 2004 החליטה ועדת השרים לעניין שארית יהודי אתיופיה להקים צוות שיעבור על הרשימה ויוודא כי אכן הרשומים זכאים לעלות. בשנת 2010 החליטה ממשלת ישראל להעלות את 7,846 בני הפלשמורה שהמתינו להעלאתם בגונדר, והכריזה כי בזה הסתיימה ההעלאה המאורגנת של בני הפלשמורה.

החלטות רבות התקבלו בעניינה של הקהילה שממתינה לעלות ארצה, ואילו דבר לא קורה, והפלאשים עוד ממתינים בגונדר. מדינת ישראל מחליטה החלטות אך בפועל מעלה בכל פעם יחידים או עשרות, ולא מצליחה לגרום לעלייתם של כל הממתינים. "כיום נושא איחוד המשפחות נמצא באחריות רשות ההגירה והאוכלוסין" טוען קונסול ישראל באתיופיה. העומדים בראשות משרד הפנים בקדנציה הנוכחית היו נציגי סיעת ש"ס – סיעה חרדית ספרדית.

מלבד המדינה, ישנם גורמים המפעילים עליה לחץ ומשפיעים על אופן ביצוע ההחלטות ותזמונם. מצד אחד, המתנגדים הנחרצים ביותר לעלייתם של בני הפלשמורה הם ארגונים לא ממשלתיים שמפקפקים ביהדותם של הממתינים. כך לדוגמה נכתב במסמך שפרסם מרכז ליב"ה הפועל לחיזוק זהותה היהודית של המדינה: "יש צורך לחזור למתווה המקורי שבו לא אושרה עלייה המונית אלא עליית יחידים על פי פיקוח ועדת חריגים. יש לדרוש שוועדת החריגים תתפקד באופן ראוי ולא כפי שהיה עד עכשיו".

מנגד, ישנם ארגונים לא ממשלתיים אשר תומכים בעלייתם של הפלאשים ארצה, ופועלים למען מטרה זו. אותם ארגונים מסייעים לממתינים באדיס ובגונדר, מקיימים משלחות של מתנדבים שמלמדים אותם על ארץ ישראל ועל יהדות, מסייעים להם מבחינה כספית ומקדמים את עלייתם בעזרת לחץ על הרשויות.

גם אנשי משרד החוץ, האמונים על מדינות אפריקה, פועלים באופן עצמאי למען איחוד המשפחות. אותם דיפלומטים עוסקים בנושא זה ממניעים אישיים ולא בהוראת המדינה או המשרד שאליו הם משתייכים.

בקדמת המאבק לאיחוד המשפחות עומדים הישראלים יוצאי אתיופיה. הם אשר מנהלים את המלחמה מבית, וכאזרחי המדינה קוראים לעומדים בראשה שיפעלו למען עלייתם של אלה שנשארו מאחור. בני העדה האתיופית ובני המשפחות המחולקות, מקיימים מאבק עיקש מהארץ במטרה לעלות את הממתינים. ועדיין, בשנת 2019 ממתינים בגונדר ובאדיס אבבה אלפים.

יש הטוענים כי הבעיה היא כסף ואחרים טוענים כי הבעיה היא הספק ביהדותם של בני הפלשמורה. הבעיה נותרת שאלה ובינתיים גורמים רשמיים משגירות ישראל משקיעים מאמצים רבים על מנת לעזור לקרוביהם לעלות ארצה. פעולות אלה נעשות על-ידי הדיפלומטים באופן אישי, בחשאי. אנשי המקצוע נמנעים מלדבר על כך או לערבב את עניינים אלו – עיסוקיהם הפרטיים, בקשרי החוץ של ישראל ואפריקה.

קונסול ישראל באתיופיה, עופר דך, שפעל רבות למען עלייתו של מאבטחו טיגאבו, נשאל על עליית בני הפלשמורה מנקודת מבט מדינית. הוא טען כי "הנושא מתואם בין הממשלות ולא משפיע על יחסי החוץ". באותן מילים בדיוק הנשמעות כמו תקליט שבור, השיב אור, סגנה של שגרירת ישראל באתיופיה: "נושא איחוד המשפחות באחריות רשות ההגירה והאוכלוסין. הנושא מתואם בין הממשלות לכן אין השפעה על יחסי החוץ"

ימי הזוהר של מדינת ישראל עם מדינות אפריקה החלו בשנות ה-50 ונמשכו עד אמצע שנות ה-70, אז החליטו מדינות רבות באפריקה לנתק את קשריהן הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות החרם הערבי. בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 החלה המגמה להתהפך, ומדינות רבות שבו ופתחו שגרירויות בישראל ולהפך.

"האמת היא שבשנים האחרונות אנו חווים פריחה ביחסי ישראל-אפריקה" מספר סגן השגרירה ומוסיף: "ראש הממשלה נתניהו, נשיא המדינה ריבלין ושר החוץ לשעבר ליברמן ביקרו ביבשת פעמים רבות בשנים האחרונות. בולט הוא ביקורו של נתניהו באפריקה בקיץ 2016. הוא היה ברואנדה, קניה, אוגנדה ואתיופיה".

ביוני 2017 נתניהו אכן השתתף בפסגת המדינות החברות בארגון ECOWAS בליבריה שם נשא נאום היסטורי. בינואר השנה ישראל פתחה שגרירות ברואנדה וחידשה באופן פומבי את יחסיה עם המדינה המוסלמית צ'אד. במשרד החוץ ובממשלה מתגאים ביחסיה המופלאים של ישראל עם היבשת השכנה: שגרירויות חדשות נפתחות וקשרים רדומים מתחדשים.

מבעד לרעש שמייצר משרד החוץ סביב היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם מדינות אפריקה, שוררת דממת אלחוט. בנושא בני הפלשמורה, ילידי אתיופיה המנהלים אורח חיים יהודי-דתי ומשתוקקים לעלות לארץ ישראל, לא מתנהלת דיפלומטיה והיחסים לא מתחממים. אלא רק מתקבלות עוד ועוד החלטות שלא מתממשות.

(נצפה 26 פעמים, 1 צפיות היום)