"ואז המנוע נפל למים וכולם הבינו – זה הסוף"

עינויים ומעצרים בלתי פוסקים על ידי אנשי חמאס היו שגרת חייו של מוהנד, 34, שהתגורר ברצועת עזה עד שהצליח להימלט ממנה בתמורה לאלפי דולרים ואחרי לילות ללא שינה. "הייתי אקטיביסט בתנועת הנוער של "פתח", וכתבתי טקסטים בנושאים פוליטיים לתיאטרון שנגדו את עמדת השלטון", סיפר בריאיון מיוחד ממקום מושבו הנוכחי ביוון. "המעצרים והעינויים שעברתי היו רק תוספת לקשיי החיים והמלחמות ברצועה".

בשלב מסוים, סיפר מוהנד, הוא החליט שנמאס לו ושהוא ינסה להימלט מעזה וינסה לקחת את הסיכון להגיע ליוון. עם זאת הוא ידע לאורך כל הדרך שקבלת ההחלטה הזאת יכולה לעלות לו בחייו. בשיחה עם סטודנטית במכללה הוא משחזר את כל התלאות שעבר מאז שהחליט לעזוב ולחצות את הים, כולל המרדף של משמר החופים הטורקי והרגע שבו היה קרוב למוות מאי פעם.

"יצאתי לדרך ממעבר רפיח שבעזה עם עוד שני חברים", סיפר. "ביציאה משם עברתי המון קשיים, מאחר שיש לי סימון שחור אצל אנשי חמאס. מעבר רפיח מוצף באנשים, כולם מנסים לעבוד למצרים – חלקם לטיפול רפואי וחלקם לצורך ביקור או הגירה. כדי לעבור את הגבול חייבים להירשם במשרד ממשלתי שכמובן שייך לשלטון חמאס ושנקרא "אבו-חדרה", והוא אחראי על תיאומי המעברים מרפיח למצרים. קבלת האישור כרוכה בתשלום של כ-2,000 דולר.

"לאנשים בעזה אין לשלם סכומים כאלה וגם הכול שם פועל דרך פרוטקציות – מי שאין לו פרוטקציה לא יוצא מעזה. עצרו אותי לחקירה בת כ-3 שעות שבה עיכבו אותי עם כל השאלות האפשריות. בכל שניה הרגשתי שהם הולכים להחזיר אותי חזרה ולא יאשרו לי את היציאה. לאחר שנגמרה החקירה עברתי בשלום את גבול מצרים. התכנון היה לנסוע ממצרים לטורקיה, קניתי כרטיסי טיסה ונסעתי ממצרים לאיסטנבול. כשהגעתי לאיסטנבול יצרתי קשר עם חברים שהיו שם לפניי שתכננו גם הם לצאת מטורקיה ליוון.

"השלב הזה מחופי טורקיה ליוון כלל את הרגעים הקשים ביותר והכמעט בלתי אפשריים שחוויתי בכל חיי. עברתי מאיסטנבול לאיזמיר ומשם קישרו אותי עם אחד המבריחים וחיכיתי בסבלנות עד לזמן ההעברה הראשונה שתוכננה ליוון. ביום שהיינו אמורים לצאת לדרך, התארגנו אני וחבריי כדי לנסוע למין דירה נידחת שבה מתאספים האנשים שאמורים לצאת אתנו. כשהגענו לדירה, היו שם משפחות רבות, תינוקות וילדים קטנים וגם שניים שלושה קשישים. סה"כ היינו כ-50 בני אדם.

"ישבנו בדירה הזאת בערך כ-4 שעות, חכינו לאוטובוסים שהיו אמורים להעביר אותנו לנקודת היציאה מהחופים של טורקיה למקום שממנו היינו אמורים לעלות על סירות לכיוון יוון. האוטובוס היה קטן ויכול היה להכיל 20 איש. כמובן, נדחפו לתוך האוטובוס יותר אנשים ממה שהאוטובוס יכול להכיל. היה צפוף ולא בטיחותי.

"הגענו לחוף בערך בשעה 13:00 בצהריים. כולם התיישבו לחכות שהכול יהיה מוכן ובזמן הזה התאספו עוד אנשים. לאחר חצי שעה הגיע עוד אוטובוס שהוריד בערך את אותו מספר אנשים שהיו איתי באוטובוס. בסוף, מספר האנשים שהתאספו היה בערך 70. 70 איש בתוך סירת גומי עלובה זה בלתי אפשרי. הנהגים שהסיעו אותנו התחילו לארגן את הסירה ולנפח אותה וכמובן מי שיכול היה הושיט יד לעזרה.

"היו איתי אנשים מתימן, מסוריה, מעירק, מסומליה, מאריתריאה, מלבנון, מאלג'יריה, ממצרים וגם מעזה. האווירה שהייתה שם אווירה של לחץ, הכול קורה נגד החוק וההרגשה שכל מה שמתרחש אסור גורמת ללחץ ואי נוחות. תינוקות בוכים, ילדים מפוחדים ונשים מבוהלות היו בכל כיוון. לפתע, הבחנו במסוק שמרחף בשמי האזור שהתחיל להאיר עלינו, ולאחר דקות ספורות ראינו את משמר החופים הטורקי מתקדם לעברנו.

"האנשים התחילו לרוץ לכל כיוון וכל אלו שהיו עסוקים בארגון הסירות עלו על אופנועים וברחו. אני וחבריי גם התחלנו לרוץ, עם תרמילים גדולים על גבנו, אבל ברגע שהגענו לכביש נורמלי המשטרה חיכתה לנו שם ועצרה את כולנו. הניסיון הראשון להגירה לא צלח. שמונה ימים הייתי במעצר בכלא הטורקי וחוויתי התעללות, רעב והתשה. לילות שלמים ללא שינה – עד שהשתחררתי.

"לא ויתרתי, שוב תיאמתי עם המבריחים מהפעם הקודמת. כולי תקווה שהפעם אצליח להגיע ליוון. חזרתי על כל אותן פעולות – שוב נסעתי לדירה המודחת, שוב חיכיתי 4 שעות לאוטובוס ושוב עברתי נסיעה מתישה של שעתיים עד לנקודה שממנה אנחנו אמורים לצאת.

"לפתע נשמע קול משונה – פה כבר איבדתי תקווה"

הכול הלך לפחות כמתוכנן. כולם עלו על הסירה, צפוף מדי בתוך הסירה. החורף הקר והרוחות גרמו לגלים גבוהים, וכל שניה בסירה הרגישה כמו נצח. הנשים והילדים עם הבעות פנים מבוהלות ומפוחדות. בכל רגע צפויה תקלה אפשרית בסירה וכולנו עלולים לטבוע, או שמשמר החופים הטורקי יתפוס אותנו עוד פעם ונחזור שוב לכלא. הרוחות עזות והסירה לא יציבה, זזה שמאלה וימינה עם הרוחות וכשהנהג מגביר את המהירות, הילדים והנשים מתחילים לצעוק מרוב לחץ ופחד.

"לאחר חצי שעה בתוך הים שהרגישה כמו נצח הבחנו באורות של משמר החופים הטורקי מאחורינו שמתקדם לעברנו במהירות גבוהה במטרה להגיע אלינו ולהחזיר אותנו חזרה לטורקיה ולעצור את כולנו.  הנהג של הסירה הגביר את המהירות והפחד גבר בקרב כל מי ששהה בתוכה. זה היה או לטבוע או להיעצר. חצינו מרחק מכובד בים עד שהסירה התקרבה כמעט למים הטריטוריאליים היוונים. האתגר היה לחצות את המים הטורקיים ולהגיע לאלה היווניים ואז הם לא יכולים לעצור אותנו. בזמן הזה הנהג ניסה להגביר עוד יותר את המהירות כדי להתרחק כמה שיותר ממשמר החופים, אבל בגלל המספר הגבוה של הנוסעים היה קשה לסירה להתקדם.

"לפתע קול המנוע השתנה והסירה התחילה לנוע לאט. בשלב הזה הטורקים היו מאחורינו והיוונים ממולנו אבל הסירה שלנו הייתה תקועה. כול מי שהיה בסירה התחיל לחתור בעזרת הידיים כדי לעזור לסירה להתקדם ובזמן הזה מי שהשיט את הסירה ניסה כל הזמן להתניע. פה אני כבר איבדתי תקווה. משמר החופים הטורקי מאוד קרוב אלינו וחשבתי שפה זה נגמר וכולנו עלולים לחזור לנקודת ההחלה, וכל הסבל הזה היה לשווא.

"שבע דקות לאחר מכן הנהג הצליח להתניע אבל כוח המנוע היה חלש והתחלנו שוב להתקדם באיטיות. כל מי שהיה בתוך הסירה התחיל לצעוק לעבר הספינה היוונית, אך הם לא יכלו לעזור לנו כי עדיין לא עברנו לשטחם. ברגעים אלו הנהג ניסה לתקן שוב את המנוע וזה לא היה רעיון טוב. המנוע השמיע קולות מוזרים כאילו הוא הולך להתפוצץ. חתיכת העץ שעליה הותקן המנוע נשברה, המנוע טבע בימם ובסירה נפער חור ענק. כולם הבינו שזה הסוף ונשמעו צעקות ובכי של ילדים שניסו לשרוד.

"מזלנו התקרבנו מאוד לנקודה שבה משמר החוף היווני יכול היה להתערב בדקה האחרונה. הם הושיטו לנו חבלים ואבובים והעלו אותנו אחד אחד לספינה שלהם. בספינה היוונית קיבלנו אוכל ומים, בגדים יבשים ושמיכות חמות. קיבלנו יחס אנושי והרגשנו שאנחנו בטוחים. עד שהגענו ליבשה, האנשים שחיכו לנו שם הביעו דאגה לכל אחד ואחת מאתנו וניסו לעזור לכל פצוע פיזית וגם נפשית. לא הרגשנו בכלל שום אפליה, הרגשנו שכולנו בני אדם. מתוך ה-70 שנסעו איתי הבנתי שניצלו 62 בלבד. 8 אנשים עם חלומות ותקוות טבעו במצולות הים".

"גם הישראלים הם בני אדם"

כיום מתגורר מוהנד במחנה פליטים ביוון, מתנדב בפרויקט Imagine ומסייע לילדים בחוגים שונים. "אני דובר אנגלית וגם לומד לשפר אותה כדי שאוכל להתקדם בחיים. בשלב זה אני מנסה להשיג מעמד תושב והחלום שלי הוא לכתוב טקסט לתיאטרון בתקווה רבה שאצליח".

"אנחנו מקבלים 90 יורו בחודש מתרומות למחנה, מהם אני מבזבז 30 יורו על אוכל. בגדים אני לא קונה, יש במחנה מכונת תפירה שלפעמים אני גם מתקן בגדים למי שצריך בהתנדבות".

"אני נתקל בהמון ישראלים ואני מנהל איתם שיחות פוליטיות ולא תמיד מסכימים על הכול. בסוף כולנו בני אדם ולכולנו יש את הזכות לגור על אדמת כדור הארץ. תמיד חשבתי כך וזאת הסיבה שעברתי את מה שעברתי ברצועה. אבל אחרי המסע הזה, אתה מרגיש שהחיים שלך עלולים להיגמר בכל שניה והדברים האלה לא באמת חשובים. גם העבודה המדהימה שהם עושים שם בפרויקט מראה תמונה שונה לגמרי למה שאני חשבתי על הישראלים וזה הישג ענק בשבילם אני מוריד בפניהם את הכובע".

קיום הריאיון התבצע באמצעות מנהלת פרויקט "IMAGINE". הארגון פועל עם קבוצת מתנדבים ישראלים בסיוע לפליטים ומבקשי מקלט ביוון כדי לסייע להם בהשגת מיומנויות שישרתו אותם בחיים החדשים, ביוון בפרט ובמדינות אירופה בכלל.