נושא הגרעין הוא תחום שמדינות רבות מנסות להימנע מלדבר עליו ובפרט באזור המזרח התיכון. למרות שרוב ההתעסקות הדיפלומטית מתמקדת במניעת יכולותיהן הגרעיניות הצבאיות של איראן ושל עיראק, לא הרבה יודעים שמתקיימת מתחת לפני השטח דיפלומטיה חשאית המנסה להוביל דיאלוגים ושיתופי פעולה בין מדינות האזור. כתבה זו עוסקת באמביוולנטיות שבה ישראל נמצאת כבר שנים, המתאפיינת במדיניות מובנית ומוסכמת שלא לדבר על תחום הגרעין, ובמקביל, פועלת לקידום החברות שלה בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). דרך הצגת ההיסטוריה הקצרה של יחסי ישראל עם מדינות ערב סביב נושא הגרעין, נגלה מה מתרחש בתחום מבחינה דיפלומטית.

כל הסכם בא עם מחיר

לאורך השנים, מדינת ישראל דגלה במדיניות מעורפלת ועקבית בכל הקשור לנושא החזקת נשק גרעיני. הפוטנציאל הגרעיני של ישראל המבוסס על קריית הגרעין שהוקמה בסוף שנות ה- 50 אחרי מהלכים רבים שנרקמו מאחורי הקלעים והובילו לרכישת אופציה גרעינית. בסיוע של צרפת שסיפקה מהנדסים וטכנולוגיה, הוקם כור גרעיני בדימונה. כבר בהתחלה, שתי אסכולות התפתחו בכל הקשור לתפיסה ביטחונית בנושא מדיניות הגרעין. בראש הקבוצה הראשונה עמדו משה דיין ושמעון פרס, והיא התמקדה בהקצאה של משאבים גדולים ליצירת תשתית לכוח גרעיני שתרתיע את האויב ותסייע למוכנות למלחמה. בראש הקבוצה השנייה, עמדו לוי אשכול ויצחק רבין שטענו שלא דחוף להשקיע בנושא בגלל הוצאות כלכליות גדולות שייצאו מתקציב הביטחון. לכן, העדיפו האחרונים להדגיש את הכוח הקונבנציונלי של ישראל ובמקביל, להוריד את אור הזרקורים מנושא הגרעין. בשנת 1966, החל פיקוח של סבא"א על כור המחקר הגרעיני של ישראל בהתאם להסכם פיקוח בין ישראל לסוכנות. הפיקוח התבטא בעמידה מלאה בתנאי ההסכם שבו ישראל העבירה לסבא"א דיווחים מקיפים על החומרים בכור והגעה של משלחות פיקוח מטעם הסוכנות כדי לפקח על הכור פעמיים בשנה. בארגון סבא"א, קיימות מדינות ערביות שלא מחבבות את ישראל בלשון המעטה. מדינות אלה מסכימות לשבת באותו ארגון עם ישראל כאשר קיימת דרישה מצדן להפעיל לחץ עליה להתפרק מנשק גרעיני אבל ישראל לא עושה דבר בנידון. כדי להבין מה עומד מאחורי הישיבה של ישראל בארגון הנפגשתי עם ד"ר אור רבינוביץ', מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית וחוקרת תפוצת נשק גרעיני והיסטוריה גרעינית כדי להבין איך סידור הישיבה ייתכן.

"ישראל בסוף שנות ה-50 הייתה מהראשונות שהקימו את סבא"א ונחשבת לאחת מהמייסדות", אומרת רבינוביץ'. "יחד עם זאת, מדינות ערב זעמו על כך שישראל מחזיקה בנשק גרעיני ובמקביל יושבת בארגון הדוגל בשימוש באנרגיית גרעין למטרות אזרחיות. חשוב לדעת שלמרות שישראל חברה בסבא"א, התפקיד של הארגון לוודא שתוכניות הגרעין של כול מדינה לא יהפכו לתוכניות צבאיות. מבחינת מדינות ערב, הסכמי שלום עמדו בהתחלה בראש סדר העדיפות לעומת התפרקות של ישראל מהגרעין. ישראל מצדה טענה שתסכים לדון בענייני המזרח התיכון בנשק גרעיני רק אחרי שיהיו הסכמי שלום עם מדינות ערב, כולל עם איראן ועם עיראק והדבר יקרה אחרי שנתיים מכינון ההסכמים כדי שיהיה ברור לכולם שמתעסקים רק בשלום. ישראל גם הציעה הסכמי פיקוח ייחודיים לאזור".

שמירה על עמימות ועל שיתוף פעולה אזורי זה שילוב אפשרי?

"אחרי ועידת מדריד בשנת 1991, התקיימו מספר ניסיונות להביא למשא ומתן בין מדינות האזור כחלק מתהליך השלום. הרעיון היה שמדינות יעזרו אחת לשנייה מבלי שיהיה הסכם שלום כדי להגיע לשיתוף פעולה. המשא ומתן התנהל בשני ערוצים. באופן בילטראלי, דבר שהוביל להסכם השלום עם ירדן, ובאופן מולטיראלי, השתתפות בפרויקטים אזוריים, חשאיים ולא פורמאליים לשימור תחומים של מים, פליטים, איכות סביבה וביטחון אזורי. ישראל גם משתתפת בפרויקטים אלה עם הרשות הפלסטינית ועם ירדן והיא המדינה הראשונה באזור אסיה שחתמה בשנת 2006 על הסכם מסגרת עם סבא"א המגדיר את המטרות המרכזיות בפיתוח טכנולוגיות גרעין לצרכי שלום".

לצד כל אלה, עולה דיסוננס לגבי שילוב שמירה על פרופיל נמוך עם קידום נושאים אזוריים בארגון. ד"ר איתן ברק, מרצה באוניברסיטה העברית במחלקה ליחסים בינלאומיים וחוקר בכיר בדיני בקרת נשק ומדיניות הגרעין של ישראל בזירה הבינלאומית, ניסה לספק תמונה ברורה.

כיצד ישראל ממשיכה לשמור על פרופיל נמוך בנושא כה רגיש ובמקביל, מקדמת תחומים אזוריים בארגון עם מדינות שחלקן כאמור תופסות אותה באופן שלילי בעקבות נושא הגרעין?

"זה הכול למראית עין. כלומר, התרומה המהותית של ישראל לארגון נמוכה. היא לא חברה באמנות הביולוגית והכימית אלא רק חתומה עליהן מבלי שאשררה קיום ניסויים. לכן, היא עושה את המינימום כדי להוריד את הלחץ הבינלאומי ממנה באמצעות הסטת הפרוז'קטור על פרויקטים סביבתיים שבהם היא מעורבת". לטענת ד"ר ברק, פעולות אלה מקלות על ישראל שלא להודות על קיום של נשק גרעיני על סמך ההסכם בין גולדה לניקסון בשנות ה-60. בהמשך, אותו הסכם הפך למדיניות שהתווה שמעון פרס שלא השתנתה עד היום: "ישראל לא תהיה הראשונה שתציג נשק גרעיני במזרח התיכון".

בהמשך נפגשתי גם עם ד"ר אמנון אפרת, נציג ישראל ב-CD (ועידה לפירוק נשק) בז'נבה ודיפלומט בדימוס שהתעסק רבות בפירוק ובקרת נשק בארץ ובחו"ל, שעוזר להבין את אופן ההתייחסות של הצד השני של המטבע לשיתופי פעולה אלה.

כיצד מדינות ערב בארגון מתייחסות לשיתופי הפעולה עם ישראל בנושאים אזוריים כאשר חוששות מהשימוש שלה בנשק גרעיני?

"המסלול המולטילטרלי פתח לכאורה תקדים לרעיונות ולשיתופי פעולה מעניינים בכל מיני תחומים בין מדינות האזור שיש להם אינטרסים משותפים עם ישראל אבל לא היו בהכרח בהסכם שלום עמה כמו מצרים בהתחלה ואחר כך ירדן, בין היתר בגלל נושא הגרעין", אומר ד"ר אפרת. "לצד זה יש קונצנזוס בין ערבי שמובל על ידי הליגה הערבית שמתנה תהליך והסכמים של שלום עם ישראל בנושא רגיש כמו הגרעין. לכן, מדינה ערבית לא רוצה שמדינות ערביות אחרות ידעו שיש לה אינטרס משותף עם ישראל מכיוון שתחשוש שהיא חורגת מהקונצנזוס וזו הסיבה שהיא פועלת מול ישראל באופן חשאי ולא פורמאלי".

(נצפה 21 פעמים, 1 צפיות היום)