ערוצי התקשורת מסקרים ללא הרף את משפט תיק 4000 שנפתח לפני כמה חודשים. עדותו של אילן ישועה, מנכ"ל אתר וואלה לשעבר, חשפה את הכביסה המלוכלכת של עולם העיתונות ואת הקשר הסבוך בין כלי התקשורת ובעליהם לבין המסוקרים השונים: פוליטיקאים, חברות מסחריות, סלבריטאים ועוד. המשפט חשף טפח נוסף מסיפור מוכר: התקשורת המסחרית ממומנת על ידי פרסומות, בעיתון, בערוץ או באתר, אשר מקיימות את גוף התקשורת. קשר זה מגביל את סוג ויכולות הסיקור משום שערוצי תקשורת נמנעים לעיתים מתחקירים הנוגעים למפרסמים בהם, על מנת שלא לפגוע בקשרים כלכליים בין הצדדים.

אך מה בנוגע לגופי תקשורת הממומנים על ידי הציבור ואינם תלויים בפרסומות? מה לגבי עיתונאים עצמאיים אשר אינם תלויים בקשרים עם מפרסמים? מסתבר שגם אותם מנסים להגביל, אם לא בעזרת "הגזר" הכלכלי אז בעזרת "המקל" המשפטי. שלושה אנשי תקשורת מגופים עצמאיים סיפרו ל"שומרי הסף" על ניסיונות ההשתקות שהופנו כלפיהם.

"כמעט כל אינטראקציה עם מסוקר כוללת היום איום מפורש או מרומז לתביעת דיבה. זה הפך לתופעה נפוצה מאוד", מספר שוקי טאוסיג, עורך אתר 'העין השביעית'. טאוסיג, שטוען שהם לרוב לא מוותרים ולא נכנעים בפני האיומים וההפחדות, מספר ששיטות ההשתקה מגוונות ואינן כוללות תמיד איום מפורש בתביעה. "היה מקרה שעורכי עיתון גדול שלחו כתבת שלהם להתקשר לכל הגופים ששיתפו איתנו פעולה, ולומר שהם עושים תחקיר על העין השביעית, במטרה להפחיד".

אבנר הופשטיין, ראש דסק התחקירים באתר 'זמן ישראל', מוסיף: "היום לארגונים, קטנים כגדולים, יש עורכי דין. חלקם, ברגע שהם מריחים שעומדת ליפול עליהם כתבה, מאיימים. איומים נגד עיתונאים הוא לא דבר חריג בכלל, כמעט שכיח". גם יעל פינקלשטיין, כתבת תחום לוביסטים באתר 'שקוף' מזדהה: "קורה לא מעט שמסוקרים מתקשרים ואומרים שלא כדאי לפרסם משהו או להוריד דבר שפורסם באתר". עם זאת, פינקלשטיין מדגישה, כפי שמדגישים שאר המרואיינים: "מעולם לא אירע מקרה שלא פרסמנו משהו כי מישהו התקשר אלינו וביקש להוריד".

את האיומים הללו מקבלים העיתונאים לא רק בחדרי חדרים אלא אף בכיכר העיר, או לפחות בכיכר העיר הווירטואלית – הרשתות החברתיות.

פינקלשטיין מספרת כי פרסמה כתבה שבה הציגה קשר של חברת כנסת עם חברת לובינג שעבדה בה בעבר. "מהרגע שחברת הכנסת הבינה שהכתבה הולכת להתפרסם, היא צייצה נגדנו בטוויטר, והכפישה את 'שקוף'. אחר כך גם מנכ"ל חברת הלובי פרסם פוסט אישי נגדי בפייסבוק שלו, פוסט שהיה אמור להפחיד אותנו. כל הכתבה הייתה מבוססת עובדות. הם לא התקשרו להגיד שמשהו לא נכון אלא פשוט רצו שזה לא יפורסם". למרות זאת, גם הכתבה וגם ניסיון ההשתקה שמאחוריה, התפרסמו.

חלק מהעיתונאים לא עוברים לסדר היום אחרי האיומים, והם משתמשים ברשתות החברתיות על מנת להעביר מסרים למאיימים עליהם. הופשטיין מספר: "בכל פעם שיש מקרה שאני מקבל איום השתקה, שיש לו כל מיני מאפיינים, אני דואג לבטא ברשתות באופן כלשהו את המסר שאין טעם". אבנר מתייחס לפוסטים ולציוצים רבים שהעלה בעבר ובהם מסר ברור: תביעות השתקה לא יעזרו לכם. "המטרה שלהם היא הפחדה או השתקה. ככל שאתה מראה שאתה לא מפחד ולא שותק, זה מייצר עבורם האפקט ההפוך".

אבנר הופשטיין
אבנר הופשטיין. "איומים הפכו לסטנדרט"

האומץ להמשיך ולפרסם ואף להכריז זאת בריש גלי משמעותי במיוחד לאור דבריו של הופשטיין. "עזות המצח והבריונות של האיומים לא נחלשת. אפשר אפילו לטעון שהיא אולי מתחזקת אבל יש תהליכים משני הכיוונים. גם מהצד השני יש התקדמות בעמידות של העיתונאים. יש שורה של עיתונאים היום שנלחמת בתביעות השתקה, ואף היו כמה יוזמות ליצור לוחמה בעניין". הופשטיין מתייחס למקרים שבהם עיתונאים אספו כסף על מנת לעזור לעיתונאים לעמוד בתביעות השתקה שהופנו נגדם, זאת לצד ניסיונות לקידום חקיקה אשר תגן על העיתונאים.

אחת משיטות ההשתקה המשמעותיות ביותר היא פניה אל המממן של גוף התקשורת ולנסות דרכו לעצור את המימון לגוף התקשורת. אך מה עושים כשיש אלפי מממנים? 'שקוף' ו'העין השביעית' פועלים בשיטת מימון מיוחדת – על ידי הציבור בלבד.

"בגלל שיש לנו מודל מיוחד, קשה לאיים עלינו", מסבירה פינקלשטיין. "בגוף תקשורת שיש גוף אחד שהוא הבעלים של גוף התקשורת הזה, אם יש לך מספיק קשרים, את יכולה להגיע אל האדם ולנסות לשכנע אותו. אצלנו יש אלפי אנשים שתומכים בנו. אי אפשר לעבור אחד אחד, ואף אחד גם לא ינסה. אי אפשר גם לאיים עלינו שייקחו מאיתנו תקציבים אם נפרסם נגד חברה, בגלל שהתקציב לא מגיע מהחברות האלו".

טאוסיג מספר כי בעבר כאשר אתר "העין השביעית" מומן בין השאר על ידי קרנות וגופים אחרים, ניתן היה לנסות לאיים עליו דרכם "אבל בשנה האחרונה אנחנו ממומנים רק מהציבור, אז במובן מסוים אנחנו בלתי פגיעים".

אם כך, כעובדים בגופי תקשורת עצמאיים זוכים העיתונאים לחופש עיתונאי רחב יותר. אך האם לדעתם התקשורת המסחרית מחוסרת שיניים? כלל לא.

"לא כל גופי התקשורת מושחתים עד היסוד. יש המון בעיות בגופי תקשורת אבל זה לא אומר שכל הכתבות שמתפרסמות בהם לא נכונות", אומרת פינקלשטיין. "הבעיות הן נקודתיות. אם למשל יש חברה שמפרסמת באופן קבוע בעיתון, זו בעיה לבקר את החברה הזו כי היא עלולה להפסיק לפרסם. יש ניגוד עניינים בין גופי התקשורת הגדולים 'המסורתיים' שהם תמיד תלויים בקשרים עם חברות מסחריות: בפרסומות, בתוכן שיווקי, או שהבעלים מחזיק בחברות הללו והוא לא יכתוב נגד חברות של עצמו". דוגמא לכך נותנת פינקלשטיין ממשפט 4000, שבאחד הדיונים נחשף הקשר בין אתר החדשות 'וואלה' עם גופים מסחריים שונים.

טאוסיג מסביר כי לעיתים גוף התקשורת אכן מונע מהעיתונאים לעשות את עבודתם אבל בסופו של דבר הכוח והאחריות הם בידי העיתונאי: "אם אתה באמת רוצה – תעשה. מה שמונע מעיתונאים לעשות את עבודתם זה או שהם לא רוצים או שהבוסים שלהם לא רוצים". הופשטיין, שעבד בעבר בגופי תקשורת מסחריים, מבהיר כי לא הכל שלילי. "יש גם יתרונות לגופים מסחריים גדולים, כי יש להם יותר כסף, יותר חשיפה. יש טענה שככל שהגוף יותר גדול אז אולי יש גם יותר הגבלות אבל זה לא מחויב המציאות. זה מאוד תלוי באנשים שעובדים שם".

(נצפה 22 פעמים, 1 צפיות היום)