התפקיד הפוליטי העוצמתי ביותר
ראשי הרשויות המקומיות הם כנראה הפוליטיקאים החזקים ביותר – הציבור אדיש, העיתונות המקומית לא נושכת, גופי הביקורת חוששים ושרי הפנים זקוקים להם לצורכי בחירות. בשיח הפוליטי מרבים לדבר על שומרי סף, אבל בפוליטיקה העירונית נראה שכלבי השמירה בקריסה. אולי זה המנגנון שיאפשר לציבור לישון בשקט בלי שירגיש שגונבים אותו?
- 3 במרץ 2019
- 0
הרשויות המקומיות הפכו בשנים האחרונות כר פורה למעשי שחיתות – קופה ציבורית עם כסף רב המונחת בכף ידו של נבחר ציבור אחד. ראש הרשות שהפך עם חקיקת חוק הבחירה הישירה לכל יכול, לשליט שכולם פוחדים ממנו אך מאוד רוצים בקרבתו. מנגד, מולם ניצבים מנגנוני פיקוח חלשים ולא אפקטיביים, ציבור אדיש לא מעורב, עיתונות מקומית לא ביקורתית ושרי פנים שנמנעים מיד קשה מחשש שלא ייבחרו בקדנציה הבאה.
גם נבחרי הציבור המכהנים במועצות ובעיריות ממעטים לדבר במונחים של אופוזיציה, ואפשר לראות יותר ויותר קואליציות מקיר לקיר. כולם רוצים להיות קרובים לאיש החזק, לקחת חלק להשפיע, אך זונחים את חובתם ותפקידם כמפקחים על פעילותה התקינה של הרשות.
בשונה מחברי המועצה שבוחרים צד משיקולים פוליטיים ומעמידים עצמם לשיפוט הציבור אחת לחמש שנים, ישנן הפונקציות המקצועיות ברשות – יועמ"ש, גזבר, מהנדס ומבקר – אלה מקבלים שכר והביקורת מובנת בתפקידם. הם נמנים על שומרי הסף, אולי החשובים ביותר, ומהווים את מנגנון הביקורת המרכזי והעיקרי ברשות – קו ההגנה האחרון שאמור לשמור עלינו הציבור ממעשי שחיתות ומנהל לא תקין.
עם זאת, המונח "שומרי הסף" נשחק מזמן, יש יאמרו כלל אינו קיים. ובדילמה שבין שמירה על הקופה הציבורית או המשכורת האישית, ראש הרשות נהנה היום מחסינות כמעט מוחלטת מפני ביקורת פנימית אפקטיבית. שומרי הסף נהנים מסמכות אך נכשלים במבחן האישיות, נכנעים ללחצים ותכתיבים, נמנעים מעימותים ומניחים שיקולים אישיים לפני אלה הציבוריים.
חולשתם מייצרת שילוב מסוכן של העדר הרתעה וכוח בלתי מוגבל של המבוקר, מאפשרת בריתות בין הון ושלטון ומותירה את הקופה הציבורית חשופה לכל דורש. הפיתויים רבים והקלות הבלתי נסבלת מייצרת שרשרת ארוכה של פרשיות שחיתות הפוגעות באמון הציבור.
יש הטוענים, שהסמכויות והחוק שאמורים לאפשר חופש פעולה והגנה על שומרי הסף מתבטלים נוכח הכפיפות למבוקר והתלות בו, שהכשל המבני הופך אותם לפגיעים ולבני ערובה של המבוקר ועל כן יש לדאוג לחיזוק מעמדם ועצמאותם בכדי שיוכלו למלא תפקידם כראוי.
הגם שניתן לקבל טענות אלה, אין לפטור אותם מהאחריות המקצועית והאישית, עליהם להכיר בכך שלצד ביצוע עבודתם כראוי, מונח לעיתים מחיר אישי, כמעט מובנה בתפקידם. בארגז הכלים שלהם סמכויות והגנות טובות יותר מכל חושף שחיתות אחר, שהניח שיקוליו האישיים בצד, קם התריע ושילם מחיר.
סבורני, שיש לייצר מנגנון בקרה חיצוני, שבצמתים מסוימים יפעל ויבחן באם שומרי הסף במערכת פעלו כנדרש או כשלו בתפקידם. האם אנחנו הציבור יכולים לישון בשקט נוכח הידיעה שיש מי ששם את האינטרסים האישיים על מזבח האינטרס הציבורי ומותיר אותנו חשופים בצריח?
