לחצים, דריכות, מידע מוגבל – ומעט מזל | כך סיקרתי את טוקיו 2020

23 ימים, 12 בדיקות קורונה, קרוב ל-200 שידורים ו-4 מדליות מרכיבים את המסע שלי לטוקיו למשחקים האולימפיים האחרונים. מדובר בכמעט חודש שלוקח את העיתונאי, כמעט כמו שהוא לוקח את הספורטאי, לקצה גבול היכולת. טוקיו 2020, היו המשחקים האולימפיים הרביעיים שאני מסקר: את בייג'ינג 2008 סיקרתי מהארץ לגלי צה"ל, ללונדון נסעתי מטעם התחנה, ולריו נשלחתי כבר מטעם חדשות 13. כל אחת מהאולימפיאדות הקודמות זכורה לי כעבודה בלתי נגמרת מסביב לשעון, לכל אחת סיפור משלה, אבל טוקיו – בעיקר בגלל הקורונה היא משהו אחר. היו בה קשיים שקשה לתאר ועל הרקע שלהם גם השיאים וההישגים היו גדולים ומתוקים יותר.

בכל מה שקשור לתוכן, המשחקים האולימפיים הם המקום שבו הידע והניסיון שצברת לאורך השנים באים לידי ביטוי. "הסיפור של היום" יכול להשתנות כמה פעמים ביום: מתחרות קפיצות סוסים לשחייה במים פתוחים או לטאקוונדו, ואתה חייב להיות מוכן לזה. אתה חייב להבין תוך חלקיק שנייה שארטיום דולגופיאט במקום הראשון בהתעמלות קרקע למרות שהציון שלו זהה לזה של הספרדי, ושבשייט אפסו הסיכויים למדליה. הדברים קורים במקביל, בחלקם אתה מתעדכן בטלפון תוך כדי נסיעה או שידור אחר. אתה חייב להיות חד ומוכן כל הזמן והבסיס לכל זה נמצא בכלל בהחלטה "איפה להיות?". שאלה שאינה מובנת מאליה במשחקים אולימפיים.

הכתב שנוסע למשחקים האולימפיים, חי על שני צירי זמן. הראשון הוא כמובן לוח המשחקים והתחרויות (בעיקר של הישראלים) והשני הוא לוח השידורים של כלי התקשורת ששלח אותך. התחרויות והעבודה בשטח מתחילים בשעון מקומי, 10 בבוקר בדרך כלל, ואילו השידורים בשעון ישראל מאוחרים הרבה יותר. המהדורה המרכזית שמשודרת בישראל ב-20:00 היא למעשה 2 בלילה בשעון יפן. אם תנסה להיות בשידור חי כל הזמן ובנוסף להגיע למקסימום תחרויות, תמצא את עצמך קורס אחרי יומיים או מפספס אירוע חשוב.

אז איפה להיות? היום הראשון של המשחקים האולימפיים סיפק הצצה מעולה לשאלה הזו: סביב עשר בבוקר מישה זילברמן וקסניה פוליקרקובה התחילו את משחקי הבית המוקדם בבדמינטון, באותה שעה ארטיום דולגופיאט ואלכס שטילוב התחילו את מוקדמות ההתעמלות, אבישג סמברג ערכה את הקרב הראשון שלה בטאקוונדו ובאחת-עשרה שירה ראשוני פתחה את הופעות הישראלים באולם הג'ודו.

המרחק הפיזי בין התחרויות גדול מאוד ולא מאפשר "לדלג" ביניהן – צריך לבחור. וזו עוד הבחירה הקלה: מה יקרה בערב? יש מוקדמות של שחייה, אולי ג'ודו (תלוי בראשוני) ואולי טאקוונדו (תלוי בשאלה האם התאילנדית שניצחה את סמברג תעפיל לגמר). כל "אולי" כזה הוא בצד אחר של טוקיו והתנועה לזרים תחת מגבלות הקורונה מורכבת. הלכנו לג'ודו.

כשבשעה רבע ל-19 שירה ראשוני הפסידה לדריה בילודיד וירדה בוכה אל עמדת הראיונות, התקשרתי לעורך מהדורת השבת אבי כהן שנמצא בארץ. אבי כבר שלח לבית הוריה של שירה צוות צילום מתוך מחשבה שסיפור המדליה שלה, או הכמעט מדליה שלה, ימלא לו את המהדורה. העליתי בפני אבי את ההערכה שלי: "בוא נוותר על הריאיון עם שירה – אני ארוץ לסמברג. היא יכולה לזכות במדליה, ואני מאמין שהיא עושה את זה". אבי חשב בקול רם. הוא הכיר את תמונת המצב מבחינת החומרים הטובים שכבר צולמו בארץ והתלבט, אבל מיצה את הדיון ב"אתה בשטח, מה שתחליט מקובל עליי".

התחלתי לרוץ לכיוון היציאה. הקרב של הראשון של סמברג מתחיל בעוד חמש דקות, ואם היא תעלה לקרב על המדליה הוא יתקיים בעוד שעה וחצי. אבל זמן הנסיעה בשאטל לאולם הטאקוונדו: שעתיים. ביציאה מהגן הענק שעוטף את אולם הג'ודו כבר ראיתי איך סמברג עולה לקרב על הארד. בנס הצלחנו למצוא רכב שלקח אותנו עד לדלת האולם ולקרב ההיסטורי של אבישג. התמזל מזלנו כי ללא מעט כתבים אחרים הדרך הזו לקחה באמת שעתיים.

כשהקרב הסתיים, פרצתי לשידור חי שנמשך כמה דקות מחוץ לאולם שסיפק לנו מדליה ראשונה. זה היה סיום סופר-מוצלח ביום של חוסר ודאות שיאפיין גם את כל שאר ימי המשחקים האולימפיים.

המאמץ האישי, המקצועי, והלוגיסטי המורכב המתואר כאן נעלם מעיניהם של הצופים ושל מערכות החדשות בארץ. מבחינתם "אתה שם" וכל מה שקורה ביפן הוא תחת אחריותך. כשריצת המרתון מתקיימת במרחק 1,000 קילומטר מטוקיו ולוחות הזמנים של התחרויות מתנגשים, אתה חייב להיות רק במקום אחד: הריצה של לונה צ'מטאיי או הגמר של לינוי אשרם. הבחירה באשרם היום – נראית ברורה, אבל ב-7 בבוקר כשצ'מטאיי הובילה את המרתון, לא מעט כתבים, כולל אני, התחלנו לחשוש שטעינו בגדול. יכולנו "להסביר" בדיעבד את החלטתנו, אבל בסופו של דבר יש כתב אחד שמראיין את זוכת המדליה ויש כתב שני שיש לו הסבר טוב למה אין לו את הריאיון. כולם מעדיפים להיות הכתב הראשון.

אלה לא סתם סיפורי קרב ואנקדוטות של עיתונאים מנוסים אלא שיטת עבודה שיש בה קבלת החלטות שמבוססת על ידע, ניסיון, אהבה לספורט וגם צרכי הפקה. הגורם האחרון, הוא מזל: בלעדיו אין שידור אולימפי מוצלח באמת ובלעדיו, גם אין מדליה.