כששואלים עיתונאים על הייחודיות של השימוש שלהם ברשתות החברתיות הם יחזרו על מילה אחת בוואריציות שונות: חופש. הם אמנם נזהרים מלהתבטא באופן שיחולל מהומות למרות היעדר ה"פיקוח" או העריכה משום שצלו של כלי התקשורת שבו הם מועסקים מטיל עליהם מורא מסוים, ועדיין – בזירה הזאת הם מרגישים משוחררים יותר לכתוב את אשר עולה על רוחם.

"אני מבטא את מה שאני חושב ומה שאני מרגיש בצורה די מובהקת, אבל בטוויטר ההבדל הוא שאני עוד יותר פתוח, עוד יותר חופשי, אפילו משתמש בשפת רחוב", מספר ל"שומרי הסף" כתב ידיעות אחרונות עמיחי אתאלי (25,434 עוקבים). "המילים ברשת החברתית בוטות יותר וחופשיות יותר".

אל הדברים מצטרף חיים לוינסון, כתב הארץ עם לא פחות מ-144 אלף עוקבים, שמוכר גם הודות לציוציו שבהם הוא לא חוסך במילים. "יש דברים שאני יכול לכתוב בטוויטר שאני לא יכול לכתוב בעיתון, כמו בדיחות, ביטויים, או תובנות ויש גם דברים שפשוט לא מתאימים לעיתון. למשל, באחת הכתבות שלי על ביבי הכנסתי איזה דימוי מעולמות המין לכתבה. העורך אמר לי, שמע חיים אתה לא צריך את זה, זה מצחיק אבל בוא נוריד את הביטוי הזה. בטוויטר אף אחד לא היה מצנזר אותי".

לוינסון מספר כי למרות הפתיחות שלו ברשת, הוא עדיין לא שוכח שעליו לייצג את גוף התקשורת שבו הוא עובד. "גם כשאני יושב בבית קפה אני עיתונאי הארץ, גם כשאני מדבר עם המלצרית אני עיתונאי הארץ. אני זוכר את זה כל הזמן בראש. אמנם אלה החיים הפרטיים שלי אבל עדיין אני מייצג את העיתון. עם זאת, ברור לי שלא הייתי מרשה לעצמי לעשות את מה שאני עושה בטוויטר אם הייתי עובד בערוץ 12. אם פונים לקהלים רחבים יותר אז יש קוד מסוים. אני מעריך את החופש הזה שיש לי ב"הארץ" ואני לא אעבוד באף גוף תקשורת שאני מרגיש בו מוגבל".

חיים לוינסון. צילום: מתוך פייסבוק

"אני עמוק בתוך הכלי הזה, בטוויטר. יש לי מה לומר ואני פשוט אומר את זה. אני מבטא את דעתי על מה שקורה ומזה קל להבין מה אני חושב ומהן דעותיי הפוליטיות. אנחנו חיים בעידן שבו הכל בחוץ, הכל מחוץ לארון, הכל גלוי ופומבי, אין מה לשחק אותה", משתף עמיחי אתאלי. לוינסון מוסיף: "אי אפשר באמת להסתיר היום את הדעות האישיות שלך. יש עיתונאים שאומרים שאף אחד לא יודע מה הדעה הפוליטית שלהם, אלה שטויות".

כשאנחנו שואלים את אתאלי אם הדימוי של העיתונאי ברשת עשוי לעורר בלבול עם הדימוי של העיתונאי על המסך או מאחורי המילה הכתובה בעיתון הוא משיב: "אני מכיר בזה שזה יכול ליצור בלבול, אבל זאת לא מחשבה נכונה. אני לוקח את זה בחשבון, אבל מצד שני אני לא עובד מדינה. העיתונות אמורה להיות חירות מחשבה ודיבור. אני מאוד בעד שעיתונאים ישתפו את הדעות שלהם ברשת. אני לא רק צינור להעברת מידע, אני מביא ערך מוסף, פרשנות, חוויה, דעה".

מנגד, קיימת גרסה שמרנית יותר של פעילות עיתונאים ברשת החברתית. יובל קרני, כתב פוליטי ב"ידיעות אחרונות" (58,718 אלף עוקבים) משתדל לחסוך את דעותיו ברשת ולא לנקוט עמדה, ואף חושב שהבעת דעתם של העיתונאים ברשת היא תופעה שצריך לצמצם. "יש לי עמדות ערכיות, אבל אני פחות מביע את דעתי ברשת החברתית. אני לא מקבל את הפתיחות הזאת. אני חושב שאנחנו מייצגים משהו, יש לנו אחריות. זה לא הוגן בעייני אפילו. ברשתות החברתיות כל אחד אדון לעצמו, אין עורך, אין שום דבר. אנחנו נמצאים בעידן שרוב העיתונאים בתחום הפוליטי והמדיני כבר מזוהים. לא בהכרח שיש עליהם זיהוי נכון, אבל אנחנו נמצאים בשלב שהכול גלוי. מטבע הדברים כולם כבר מתויגים ומוכתמים".

עמיחי אתאלי

לא רק חופש

עוד לפני החופש שהרשת מספקת, שימוש בטוויטר בראש ובראשונה מאפשר לעיתונאים לשמור על רלוונטיות ולהגביר חשיפה. ככל שלעיתונאי יש יותר עוקבים בטוויטר, כך גדלה היכולת שלו להגיע לקהלים חדשים ונוספים וכך, למעשה, הוא זוכה לחשיפה גדולה יותר.  "השימוש בטוויטר מגדיל לי את החשיפה", מודה לוינסון בשיחה עם "שומרי הסף". "דרך הטוויטר אני מגיע לקהלים חדשים ובעיקר לקהלים שלא קוראים את עיתון "הארץ" מסיבות אידאולוגיות או אחרות".

קרני מחזק ומוסיף כי היום חשוב מאוד לתפעל עמוד ברשתות החברתיות ובטוויטר בפרט: "יש לי שם פידבק. זה עוזר לי לשמור על הכרה ומספק חשיפה מאוד גדולה. ככל שהעיתונאי מצייץ יותר, והציוצים שלו מביאים יותר לייקים ותגובות, כך הוא צובר לעצמו יותר כוח ומוניטין ברשת ומחוצה לה".

אילן לוקאץ', כתב "אולפן שישי" של חדשות 12, מוסיף פן נוסף לשימוש בטוויטר: "אין ספק שעבור אנשי התקשורת, הרשתות החברתיות הן עוד כלי בעולמם המקצועי. כיום שהמידע זורם אלינו מכל כיוון, הכתבים מחפשים את הדרך כיצד להיות הרלוונטיים ביותר. הרשתות מוציאות אותי החוצה מהאזור הרגיל שלי. בערך 70% מהפיד שלי זה ימין אידיאולוגי וימין דתי וחרדי. אלה לא אנשים שמסתובבים הרבה במקום העבודה שלי או בשכונה שלי, ומעניין אותי להבין מה הלך הרוחות שם".

מסתבר שלא רק העיתונאים זוכים להכרה וחשיפה בעקבות הרשתות החברתיות. לא פעם גם גופי התקשורת נהנים מהעניין ומקדמים את עצמם דרך העיתונאים שלהם ברשתות. לעיתים קרובות, העיתונאי יפרסם טיזר לגבי תוכן חדשותי בטוויטר וישאיר לינק דרך הפרופיל שלו להמשך קריאה של התוכן בגוף התקשורת בו הוא עובד. הדבר מעודד עוקבים להיכנס לאתר החדשות כדי לקרוא את המשך התוכן. "כמובן שאני לא מפרסם את כל התוכן שם, אבל יש איזה טיזינג או איזה גירוי דרך כותרת בטוויטר שמובילים לכניסה לכתבה, מספר יובל קרני. מעבר לכך, פעמים רבות גופי התקשורת מזהים ציוץ פופולרי ברשת והם פונים לעיתונאי במטרה שירחיב אותו לכתבה או טור בעיתון. "היו מקרים שצייצתי, והעיתון אמר לי "למה צייצת? תכתוב את זה בעיתון", מוסיף קרני.

האח הגדול מפקח – למרות הזירה הפרטית 

בהתאם לדבריו של לוינסון על ההכרה שהוא עיתונאי הארץ גם כשהוא מצייץ בעמוד הפרטי שלו, גם לוקאץ' מודה שהוא לא יכול לכתוב מה שהוא רוצה. "לא היו לי עשרות אלפי עוקבים אם לא הייתי עיתונאי חדשות 12", הוא אומר למרות שלדבריו אף הגבלה לא הונחתה עליו מלמעלה.  "אלה מגבלות שכל אחד מקבל על עצמו ברגע שהוא מבין שהוא לא "אדם פרטי" בטוויטר גם אם נדמה לו, והוא תמיד מייצג בעיני מישהו את חברת החדשות. מגבלה לדוגמא שקיבלתי על עצמי, לא להיכנס לוויכוחים עם קולגות מחדשות 12. הרי יכולתי להתווכח ימים שלמים עם עמית סגל, נגיד. אני לא אעשה את זה כי אני לא מנהל ויכוחים עם קולגות בטוויטר. אני משתדל לפרגן לקולגות על הישגים עיתונאיים שלהם כדי להשיג להם עוד טראפיק".

אילן לוקאץ'

ב-2014 התפרסם שהיה לך שימוע בחברת החדשות על משהו שכתבת, זה הרתיע אותך? האם לקחת צעד אחורה בפעילות שלך ברשתות?

"מה שקרה אז היה אירוע אידיוטי למדי. זה היה בימים שפייסבוק היה משהו. חבר ילדות כתב משהו. עניתי לו בסוג של ציניות שרוב העיתונאים הם שמאלנים כי יש מתאם בין איי-קיו לנטייה שמאלה, ועיתונאים נוטים להיות מעל הממוצע. עשו מזה סערה שלא ציפיתי לה. היום דבר כזה היה עובר בלי שאיש היה מתרגש, אבל זה היה לפני שבע-שמונה שנים. קראו לי לשיחה, ננזפתי, הליך פורמלי שאין לי מושג מה ההשלכות שלו כי לא הרגשתי שהיו כאלה, ובזה העניין נגמר. בהתחלה קצת נבהלתי מעוצמת המהומה שזה חולל. אחר כך הבנתי שזה מאוד עזר לי. מין טבילת אש קטנה, שאחריה כבר לא פחדתי מכלום. ולכן אם תשים לב לא רק שלא לקחתי צעד אחורה, אלא להיפך, אני מפרסם הרבה יותר".

גם צח שפיצן, לשעבר בדסק הכלכלי והמשפטי של תאגיד "כאן", מספר: "לקראת הבחירות, התאגיד הוציא סוג של קוד התנהגותי ברשתות. בגדול, התאגיד טען בפנינו העיתונאים, שהחשבונות שלנו לא פרטיים, כי אנחנו מייצגים חברה. הבקשה הייתה בסך הכל לא להביע עמדות פוליטיות ברשתות. מבחינתי זה היה מובן".

(נצפה 32 פעמים, 1 צפיות היום)