"לאקטיביזם העיתונאי יש יתרונות, אך הוא גם עלול להיות מסוכן"
עם ניסיון של יותר מעשרים שנה כעיתונאי-חוקר, אבנר הופשטיין מתייחס לתופעת האקטיביזם העיתונאי ומזהיר כי לצד היתרונות, מדובר במדרון חלקלק: "כאשר העיתונאי לוקח על עצמו תפקידים שאינם שייכים לו, זה יכול להתדרדר מהר מאוד לכך שהעיתונות תאבד את הייחוד שלה"
- 17 ביולי 2022
- עודכן לאחרונה:
- 0
השיח על אודות הטיות התקשורת אינו חדש אך עדיין רוב הציבור מבקש להאמין שהעיתונאים משתדלים לשמור על הגינות. תופעת האקטיביזם העיתונאי לוקחת את הסוגייה צעד אחד קדימה, כאשר עיתונאים אינם מסתפקים בדיווח על המציאות ונקיטת עמדה, אלא פועלים באופן וגלוי על-מנת לחולל שינוי. היכן עובר הגבול שבין עיתונאות ואקטיביזם? האם אנו יכולים להאמין לעיתונאי שמדווח על מאבק שהוא לוקח בו חלק פעיל? והאם עיתונאים אקטיביסטים בכלל רואים צורך בגבולות?
שוחחתי אבנר הופשטיין, עיתונאי חוקר בעל ניסיון של יותר מעשרים שנה, וראש דסק התחקירים של זמן ישראל, בכדי להבין את התופעה.
"יש המון דרגות של אקטיביזם עיתונאי. הוא יכול להתבטא במעורבות בסיסית שהיא מעבר לדיווח בלבד, אפילו על-ידי כתיבת פוסטים ברשתות-החברתיות, ממשיך בפעילות שנמשכת אחרי התחקיר כמו להפעיל עמותות, ולפנות לחברי-כנסת שיסייעו לקדם את הנושא, וזה יכול להגיע לפעילות יותר אקטיבית שחורגת מהעבודה העיתונאית, כמו השתתפות בהפגנות, ואפילו ארגון הפגנות והובלת קמפיינים למימון-המונים", מסביר הופשטיין.
האם אין בעייתיות בהזדהות של העיתונאים עם מושא הסיקור או עם האנשים אותם הם מסקרים?
כן קיימת בעייתיות כי מדובר בחריגה, אבל יש גם יתרונות. אקטיביזם הוא חלק מהתקופה. ככול שהתקופה משנה את השיח העיתונאי והדמוקרטי, והרשתות-החברתיות הופכות אותו לשיח יותר אגרסיבי ומהיר, כך גם גובר הלחץ על העיתונאים להיות יותר אקטיביסטים. השאלה היא איפה הם מציבים לעצמם את הגבולות. אני למשל אשתדל לשמור על מרחק ולא להיות חבר של מקורות המידע כל עוד אני עושה עליהם כתבה, שלא ירגישו שאני חייב להם, או שאני עובד אצלם".
האם עיתונאי ש"חי את המטרה" ופועל למענה יכול באמת להישאר נאמן להגינות ולאיזון העיתונאי?
"שאלה לא פשוטה, שתלויה בהרבה מרכיבים כמו אופיו של העיתונאי, האופן שבו הוא מתנהל, ואיך זה נתפס בציבור".
בהקשר הזה, הופשטיין מוסיף וטוען שמלבד היתרונות שיש לאקטיביזם העיתונאי, הוא גם עלול להיות "מסוכן ובעייתי". הוא נותן כדוגמא את תוכנית "הצינור" שמגיש גיא לרר בערוץ 13. בפברואר האחרון, חשף לרר את העלייה במחירי הפסטה של חברת "אוסם" בתוכנית, קרא להוביל מחאה, ואף יצא ביוזמה ברשתות החברתיות בשם "מחאת הפסטה" שמופנית כלפי המותגים הגדולים. כחלק מהמחאה, תוכנית הצינור יצאה בצעד חסר תקדים והחלה למכור מוצרי מזון תחת השם "מארז מחאה".
"הם עושים תחקירים, אבל גם מוציאים קמפיינים, ובגדול הם התחילו לשווק ולמכור מוצרים אלטרנטיביים. זה אמנם לא למטרות רווח, אז לכאורה אין בעיה אתית, אבל בכל-זאת מדובר בפרסום ושיווק לגורמים עסקיים, והשאלה האם זה תפקידם? תפקידם המקורי הוא להיות תוכנית טלוויזיה עיתונאית, עכשיו הם כבר תוכנית שמפרסמת, משווקת ומפמפמת. אני לא קובע חד משמעית שזה לא טוב, כי יש לזה יתרונות – אבל איפה זה משאיר את העיתונות?", מסביר הופשטיין.
"אם אתה מבקר רופא או שחקן תיאטרון, זה עדיין לא אומר שאתה תעשה את עבודתו טוב יותר"
הופשטיין מתייחס גם לשאלת תפקיד העיתונות, וגורס כי "לעיתונות יש תפקיד, והתפקיד שלה הוא לא להחליף את המדינה, ולא להחליף את משרדי הממשלה כי אין לזה גבול. אם לדוגמא אני עיתונאי אקטיביסט ואני מסקר את המשטרה ומראה שהיא לא מגינה כמו שצריך על הציבור, אז מה אני אעשה? אני אלבש מדים ואקח אלה או אקדח ואלך להגן יותר טוב על הציבור כי אני מחליף את המשטרה? אחר-כך אני אחליף את רשויות הרווחה, ואחר-כך אולי את רשויות המסחר. אם המטרה היא שעיתונאים ינהלו את המדינה יותר טוב, אני לא בטוח שיש להם את הכישורים לכך. העיתונות יודעת להעביר ביקורת כי זו התפקיד שלה. וזאת שאלה שכל עיתונאי שומע : האם אתה תעשה את זה יותר טוב? – התשובה היא לא".
הופשטיין מציין כי מדובר במדרון חלקלק. "כאשר העיתונאי מתחיל לחשוב שהוא לא רק מדווח, מתריע ומבקר, אלא הוא גם משתתף, גם מארגן, גם מוכר, וגם מחליף את הגורמים שמטפלים בדברים – הוא לוקח על עצמו תפקידים שאינם שלו, וזה יכול מאוד מהר להתדרדר לכך שהעיתונות תאבד את הייחוד שלה".
אז איפה עובר הגבול בין אקטיביזם חיובי לשלילי?
"אני למשל לא הלכתי להפגנות נגד ביבי, וכן הלכתי להפגנות נגד יוקר המחיה וצדק-חברתי, כי חשבתי שזה נושא שאינו פוליטי, ולי כאזרח יש את מלוא הזכות להשתתף. שם לא ראיתי בעיה. אמרתי לעצמי שאני אזרח במדינה, ויש פה שאלה של צדק. מתרחשת פה סוג של מהפכה אזרחית ואני רואה בזה גם משהו חינוכי אז גם לקחתי את הבן שלי".
"לעומת-זאת, לא הלכתי להפגנות בלפור כי אני לא חושב שאני כעיתונאי צריך לעשות זאת, גם אם אני לא מסקר את הנושא. אם אני רוצה לכתוב על ביבי, אני רוצה לסקר אותו ולכתוב עליו גם ביקורת הכי קשה בלי להיות מזוהה כמישהו שמפגין. אני חושב שזה מעמיד אותי בפוזיציה לא נוחה, כי אני זה שמביא את הסיפור, אני זה שחושף את זה בעוצמה, וברגע שאלך להפגין, וארים שלטים, הכוח שלי כעיתונאי יפחת, יגידו לי שיש לי אינטרס".
יש על כך הסכמה בקרב אנשי תקשורת?
"הרבה קולגות אמרו לי 'מה אתה מקשקש?', והם בעצמם כן הלכו. אני לא אומר שזה לא בסדר, אבל אני מרגיש לא נוח עם זה. אני לא הלכתי למקצוע העיתונות כדי ללכת להפגנה, אני הולך להפגנות רק אם הן נוגעות לחיי האזרחיים, ואז אני הולך להפגנה כתושב ולא כעיתונאי".
"אני לא הולך להפגנות פוליטיות מובהקות כמו שאני לא אלך לכנסים של מפלגות כתומך אלא רק בתור עיתונאי. אני משתדל לא להיות מזוהה פוליטית. זה לא אומר שאני לא מביע תמיכה בנושאים שונים, אבל אני משתדל לעשות הפרדה שהיא יותר חדה מאחרים".
נשמע שאין פיתרון פשוט לנושא האקטיביזם בעיתונות?
"תמיד העיתונאי מגבש עמדה. אתה לא יכול לכתוב כתבת תחקיר מבלי לגבש שיפוט מסוים, ואז אתה בדילמה כמה לרסן את השיפוט שלך ולהציג גם את הצד השני, ועד כמה הכתבה תהיה חריפה ותלך רחוק עם ההאשמות שלך". "המתח בין הרצון שלך לקדם מטרה שאתה מאמין בה לבין עקרונות האתיקה קיים כל הזמן – זוהי מהות המקצוע".
