מאז ששירת ביחידת 8200, רועי קייס למד על בשרו שבמזרח התיכון לא מדברים כל היום רק על ישראל. הערבית שאותה למד אפשרה לו לראות את האנשים "בשכונה שלנו" מזווית אחרת, ושאיכפת להם גם מענייני אחרים כמו תרבות, חברה, וכלכלה. החשיפה לעולם הערבי מושכת אותו לנושאים שלא באמת מדברים עליהם בשיח הציבורי בישראל. בשיחה עם "שומרי הסף" הוא מתייחס למורכבות הסיקור של ישראל במזה"ת.

מה יכול הישראלי הממוצע ללמוד מהמתרחש במדינות הלא-דמוקרטיות של המזה"ת?

"אני אתן לך דוגמא טרייה" הוא אומר, "אתמול באחת התוכניות דיברתי על הנושא המתחדש שיש בלבנון בעניין הנישואים האזרחיים. על-פניו נושא פנים לבנוני ולא קשור לישראל בשום צורה. אבל… פתאום אתה רואה שהם לא מתעסקים רק בכמה הם שונאים את ישראל, כלומר יש עוד נושא שעולה לסדר יום".

ובכל זאת הסיקור על המזה"ת הוא בעיקר בפריזמה של הסכסוך עם ישראל, לא?

"כשאתה מדבר על ישראל, אז זה ישר מעלה איזשהו רגש. למשל שאתה מדבר על החוק שבעירק אוסר על נרמול עם יחסים עם ישראל, שהעונש שלו הוא מוות או מאסר עולם, אנשים מתעצבנים מזה. כשאתה מראה שמישהו אמר משהו יפה על ישראל אז פתאום אנשים מרגישים "ואוו" והזדהות".

מה דעתך על השימוש השכיח הזה ברגשות בשיח התקשורתי?

"אני מרגיש שברור שצריך להכניס רגש (לסיקור החדשותי) אבל אני אגיד לך שבעיקר צריך להראות שיש לך 'פאשן' למה שאתה מסקר. אני בסופו של דבר עולה לשידור ואני רוצה להראות לקהל ששווה להם להישאר איתי. אז מן הסתם חשוב וצריך כל הזמן לעניין, ואולי מה שיכול להסביר למה אנשים מתחברים למה שאני עושה זה בגלל שאני באמת בא עם המון תשוקה".

וזה מספיק?

"אני רוצה שהסיפור יישאר כפי שהוא. אני לא צריך להיות בתוך הסיפור. אני לא שחקן. המטרה שלי היא להנגיש סיפור, לעניין את האנשים, ולהסביר להם למה הסיפורים האלה נראים לי חשובים".

קייס מבקר חלק מהתופעות בתקשורת ואומר שבמקום להישאב לפרובוקציות, דרמות, וניסיון לסחוף את אור הזרקורים של הסיקור התקשורתי העיתונאי צריך להשתמש בסיפורים בצורה נכונה. לדבריו יש מקום וזמן לשימוש ברגש בכתבה אך לא מדובר בתחליף לסיפור טוב.

מוטיב האיזון חזר בדבריו של רועי, בין אם מדובר בשימוש ברגש בסיקור תקשורתי או בין מדובר בעיתונאים שרוצים להראות שהם חלק מהסיפור. אבל מה קורה כשעיתונאי רוצה לקחת חלק פעיל בסיפור? מה קורה שיש מאבק או נושא שעיתונאים רוצים לקדם אותו? לתופעה הזו קוראים אקטיביזם עיתונאי ואולי הדוגמא הכי אייקונית לתופעה היא מתקופת המחאה החברתית בישראל בשנת 2011. עיתונאים לקחו אז חלק פעיל בהפגנות ואף הכווינו את מובילי המחאה כיצד לקבל סיקור טוב יותר מול גופי התקשורת.

קייס לא שופט עיתונאים כאלה. הוא מעדיף לוודא שהוא עושה את העבודה שלו אבל הוא גם מזהיר: "שאתה נכנס לדבר הזה של אקטיביזם עיתונאי אתה יוצא מהצד של תפקיד העיתונאי ואתה נמצא בצד שלשמו אתה עושה את העיתונות, כלומר בצד שאותו אתה מסקר".

אך האם התפקיד של העיתונאים הוא גם לא לתקן עולם?

"אני חושב שהתפקיד של העיתונאים הוא קודם כל לחשוף עוולות, ובעיקר לשקף את המציאות עד כמה שאפשר לצרכן התקשורתי. זה לא סוד שבשנים האחרונות יש גבול מטושטש על מהי אמת או לא אמת אבל מה שחשוב זה שאתה כעיתונאי צריך להיות נאמן לערכים שלך, ולפעמים יש נושאים שדורשים מה שאתה מכנה אקטיביזם עיתונאי. עם זאת, אני חושב שכאשר כולך [העיתונאי – ד.ל.] הופך לסיפור אז צריך להשתמש בזה בצורה מאוד זהירה" ולדבריו "הכי חשוב זה שעיתונאי ישקף את המציאות עבור האנשים שבשבילם הוא מסקר".

(נצפה 4 פעמים, 1 צפיות היום)