נדב יעקבי הוא שדרן, כתב ופרשן ספורט שהחל את עבודתו העיתונאית לפני 40 שנה ואחראי לפסקול של הכדורגל הישראלי. בתחילת דרכו עבד בעיתונות הכתובה, ובשנות ה-90 החל לשמש ככתב טלוויזיה ב"ערוץ הספורט". כיום, במקביל לעבודתו בערוץ, הוא כותב לעיתון "ישראל היום". יעקבי הוא בין העיתונאים היחידים בישראל שזכאים להצביע לפרס היוקרתי הבין-לאומי "כדור הזהב", שניתן מידי שנה לכדורגלן הטוב בעולם.

יעקבי נולד בבאר שבע ולא מסתיר את חיבתו לבירת הנגב ואת אהדתו לקבוצת הפועל באר שבע המקומית, וגם לקבוצה הספרדית, אתלטיקו מדריד. שאלתי אותו על היכולת של כתבי ספורט להפריד בין העדפותיהם בספורט והפרשנות שהם נותנים בשיעור חי, וכיצד ניתן בכלל להפריד בין האדם כפרשן והאדם כאוהד של קבוצה.

איך שדרן ופרשן ספורט יכול להפריד בין אהדה לקבוצה לעבודתו המקצועית?

"אני נמצא לפעמים במקום הזה. אני משדר משחקי כדורגל, ובמשחק כזה יש שתי קבוצות. לכן אני אמור לשדר באופן אובייקטיבי ולא להיות בעד קבוצה מסוימת. אם יוצא לי לשדר משחק של הפועל באר שבע, אני אעשה זאת בצורה האובייקטיבית ביותר באותן 90 דקות. זה שאני אוהד אותה – לא אומר שאכניס את זה לשידור. אם שחקנים יהיו לא טובים – אני אגיד את זה. אם המאמן ייכשל או יעשה טעויות – אני אגיד את זה, אני לא אעשה הנחות. אם הקבוצה השנייה תהיה יותר טובה, אני אגיד את זה גם וזה בסדר גמור".

אני רוצה להקשות. בשידור משחק חשוב של הפועל באר שבע או של אתלטיקו מדריד, אתה מצליח להישאר ניטרלי ולא להתלהב מניצחון או באותה מידה להתאכזב מהפסד?

"לגמרי. יותר מזה, בגלל שאני מודע לכך שאנשים "יחפשו אותי" – אני עוד יותר זהיר. יצא לי בשנת 2016 לשדר את אתלטיקו מדריד בגמר ליגת האלופות נגד ריאל מדריד, היא הפסידה בפנדלים. אני לא אגיד שזה לא מאוד כאב לי ברמה האישית, רציתי שהם ינצחו. אבל העברתי את השידור בצורה נקייה לגמרי. ההוכחה לכך היא שנתתי להמון מכרים להקשיב למשחקים ששידרתי עם הפועל באר שבע או אתלטיקו מדריד, והם אמרו: "וואלה שמע, לא להאמין. אנחנו לא מרגישים כלום, שום דבר". אני אגיד דבר נוסף – לא תמצא אף שדרן בעולם שלא אוהד קבוצה כזו או אחרת. אם הוא יכחיש – הוא משקר".

איך אתה מסביר את היכולת הזו?

"בגלל שאני בעבודה הזו המון שנים, אני יודע איך עושים את זה. אני עסוק בעבודה נטו. אנשים חושבים שאני יושב במשחק כמו אוהד. אני לא, אני עובד. אין לי זמן להכניס אהדה לתוך ה-90 דקות האלה. את זה אני משאיר לזמן של לפני תחילת המשחק או לאחריו".

ובאופן כללי, אתה חושב שקיימת אובייקטיביות בקרב עיתונאי הספורט?

"אובייקטיביות מוחלטת לא קיימת. אבל אני מחלק עיתונאים לשני סוגים: אלה שאמורים לדווח על מה שקורה, ושם באמת צריך כמה שיותר אובייקטיביות, להיצמד לעובדות. ומצד שני יש את בעלי הדעה – הפרשנים. ברגע שאתה צריך להביע דעה אז ברור שאתה "תופס" צד כזה או אחר, וזה בסדר. לרוב הפרשנים יש דעות די ברורות, כך שאנשים מכירים אותם ויודעים למה לצפות מהם. אם זה בפוליטיקה – יש פרשנים מצד ימין ומצד שמאל. בתחום הספורט יש פרשנים שנוטים לכיוון אחד ויש שנוטים לכיוון אחר".

עם זאת, יעקבי מציין מקרה אחד שבו הוא כן חורג מעבודתו האובייקטיבית בשידור: "כשנבחרת ישראל משחקת נגד נבחרת אוסטריה, או כל נבחרת אחת בעולם – אני לא אובייקטיבי. זה מקובל, וזה גם לא הגיוני שזה לא יהיה כך. אני לא מצפה משדרן של נבחרת ברזיל לא לתמוך במדינה שלו. במקרים האלה של קבוצות או נבחרות ישראליות במשחק במפעל עולמי, אתה שם את האובייקטיביות בצד, ואתה לחלוטין בעד המדינה שלך".

גם בתחרות באולימפיאדה השדרנים שמחים שהספורטאים הישראלים זוכים במדליות

"ברור, אנחנו לא רוצים שהישראלי יפסיד למונגולי בגמר, אנחנו רוצים שהישראלי ינצח. אם הוא ינצח – אנחנו נשדר שמחה, ואם הוא יפסיד נשדר עצב, מפני שזה מה שהקהל מרגיש בבית. בסופו של דבר השדרן משרת את הקהל בבית. כששידרתי לאחרונה את גמר ליגת האלופות – ריאל מדריד נגד ליברפול, לא הייתה לי אהדה כלפי אף אחת מהקבוצות וגם אם הייתה לי זה לא משנה – אף קבוצה לא ישראלית ולכן זה לא מעניין אותי".

כדי להמחיש זאת, יעקבי משווה את עולם הספורט לעולם האקטואליה: "הכתבים הצבאיים או הכתבים המדיניים בוחנים דברים שקורים בעולם מנקודת מבט ישראלית, ולא מנקודת מבט עולמית. כלומר, השלום העולמי פחות מעניין את הכתב המדיני מאשר השלום של מדינת ישראל והאינטרסים שלה. לכן, כשמחפשים אובייקטיביות זה מאוד תיאורטי. זה כמעט ולא קיים אם מסתכלים על זה לעומק".

האם לדעתך יש נושאים או אג'נדות בתחום הספורט שעיתונאי ספורט ינסו לקדם? כמו סדרת הכתבות של דניאל זילברשטיין, שהעלה לסדר היום את נושא הדיכאון בקרב ספורטאים

"בוודאי, לדעתי זה מבורך. אני חושב שיש הרבה דברים שכל עיתונאי מקדם בנושא שחשוב לו. יש כאלה שעושים את זה בתחומים של נוער, או בתחום הפסיכולוגי כמו בסדרת הכתבות של דניאל. יש המון נושאים ואג'נדות".

האם קידמת בעבר נושא שחשוב לך, או ספורטאי שהערצת?

"ברמה האישית חשוב לי מאוד הנושא של כדורגל נשים. בארץ, המצב של התחום הוא על הפנים, ובעולם יש התפתחות אדירה. לכן אני מנסה להאיר את זה ולדבר על זה כמה שאני יכול. האם אצליח? אני לא יודע, אבל אני את שלי אעשה".

איך אתה עושה זאת?

"למשל, כשיש גמר ליגת האלופות לנשים, אני מפעיל לחץ על "ערוץ הספורט" שישדרו אותו ואף מציע שאני אהיה השדרן שילווה את המשחק, מפני שזה מאוד חשוב לי. אני מקליט פודקאסטים בנושא, אני מעלה את המודעות בקרב השחקנית הישראלית שמשחקת במילאן האיטלקית. אני דוחף שיקיימו איתה ראיונות. המטרה היא כל הזמן לטפטף דברים חיוביים כדי שזה ייכנס למיינסטרים".

הזכרת קודם את ההזדהות של השדרן עם הרגש של הקהל בבית. לאחרונה קראתי מאמר של וואהל-יורגסן, שבו היא טוענת ששימוש ברגש הוא כלי חשוב בסיקור עיתונאי. מה דעתך על שימוש ברגש בסיקור של ספורט וכדורגל?

"ספורט זה דבר מרגש, כדורגל מאחד בתוכו הכול. יש בו גם את הקטע הספורטיבי, הטכני, הפיזי, האווירה מסביב של הקהל. אנשים שצופים במשחק כדורגל רוצים להתרגש, לחוות ניצחון, לראות את הקבוצה זוכה באליפות. האוהדים בוכים כשהקבוצה שלהם מביאה הישגים. הרי ממה הם בוכים? מאירועים מרגשים שאתה בתור אוהד מזדהה איתם".

אתה משתמש ברגש בעבודה העיתונאית שלך?

"מבחינתי הרגש הוא בלתי נפרד. אני מנסה להביא שידור שיש בו יותר הסתמכות על רגש, משהו שאני מביא אותו מהכדורגל הלטיני, הדרום האמריקאי – ששם זה הרבה יותר חזק. אני מנסה להעביר בשידור דברים שמנגנים על הרגש של האוהדים, ולא משהו טכני ויבש".

זה בא לידי ביטוי גם בשינוי הטון שלך בזמן השידור?

"כן, אני מרים את הקול אבל משתדל לא להגזים. כשיש גול או רגע מרגש – אני לא יכול להעביר את זה בשקט. צריך לתת ליצרים לעשות את שלהם, אז אני מוציא את זה. הרי הכלי של השדרן הוא הגרון שלו, שם הרגש בא לידי ביטוי".

(נצפה 11 פעמים, 1 צפיות היום)