אי אפשר לדון בשינויים שחלו בתפקידה של התקשורת והעיתונאים בשני העשורים האחרונים בלי להתייחס לציטוט האלמותי של פרשן חברת החדשות אמנון אברמוביץ' ערב תכנית ההתנתקות. "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג. לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר גפן ונייר צלופן, לפחות עד תום ההתנתקות", אמר אז וביקש (אולי לא במילים אלו ממש) שלא להפריע את עבודת הדחפורים עם תחקירים על אודות מעלליו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון.

הדברים שלא נאמרו בשיחות סודיות ולא נכתבו בהתכתבות שהודלפה, אלא בפאנל קבל עם ומצלמות, שמו על השולחן את פניה החדשות (או שמא הישנות) של התקשורת בישראל בפרט ובעולם בכלל. עיתונאי כשומר סף הפך להגדרה שנותרה אי שם בין דפיו המקומטים של המרצה לתקשורת או כקרדום לחפור בו עת מתענגים על העיתונות היפה של שנות ה-80.

כשעיתונאים חולקים כבוד למנהיגים ממחנה מסוים ומגנים בכל תוקף את הדמוקרטיה כשזו משרתת מחנה אחר, אפשר להגיד שעיתונאי היום הוא פרקליט, מקדם אג'נדה. הוא תוקף את מי שסימן כיריביו האידיאולוגיים ולאו דווקא את אלו שמסוכנים לדמוקרטיה, והוא מרגיש מאוד נוח עם התגיות שמצמידים לו. כך גם יהפוך בקלות להיות כתובת נגישה עבור מידע שמשרת צד אחד למטרות תחקירים, ירידה לחקר האמת ועוד.

לכן כשעיתונאי נוסח 2019 כבר לא עובד קשה כדי להסתיר את עמדותיו, הוא עושה את שליחותו נאמנה הרבה יותר. כבר עברנו את השלב שאפשר לתקוף את זה, כדאי להסתכל צעד קדימה ולסמן את היעד הבא: איזון. אם במערכת תקשורת גדולה יהיה מגוון עיתונאי מימין ומשמאל – יוכל הצופה, הקורא או המאזין לקבל מידע חשוב וחד על הנושאים הקרובים ללבו. פעם מימין ופעם משמאל. השלם גדול מסך חלקיו, כך ששומר הסף עובר להיות מתפקיד פרסונלי לתפקיד כלל מערכתי.

וכמה מילים על מהירות ועיתונות. אנחנו חיים בעידן שבו תחקירים עיתונאיים הפכו להיות נחלתם של בודדים. כשהתחרות היא על מי פרסם ראשון או על הקלטות בלעדיות, קשה להתחייב לתוכן. תפקידו של העיתונאי הפך במרוצת הפייסבוק והטוויטר כעוד מקור בידור להמונים, ועיתונאים טובים ככל שיהיו, לא יכולים להקדיש את הזמן הנדרש לתחקירי עומק מבערי שחיתויות כשמערכת ה"פושים"/התראות נושפת בעורפם. המודל הראוי הוא: סיקור מעמיק נוסח קלמן ליבסקינד וגידי וייץ. מימין ומשמאל.

(נצפה 59 פעמים, 1 צפיות היום)