ברהנו טגניה (חדשות 12) כבר ראה הרבה בעולם התקשורת הישראלית. שוחחתי עמו אתיקה של עיתונאים בימינו, על הלחץ לפרסם בצל תחרות קשה על סקופים, שימוש ברגשות בסיקור וגם על אקטיביזם של עיתונאים. ראיון מיוחד לשומרי הסף.

האם היית אומר שהעיתונאים בישראל עובדים על פי כללי אתיקה?

"כן, כללי האתיקה זה הדבר הכי חשוב במקצוע של העיתונות, במיוחד היום כשכל אחד ברשתות החברתיות הוא עיתונאי ומרשה לעצמו להגיד מה שבא לו ולהתבטא ללא התחייבויות. חלק מכללי האתיקה המשמעותיים זה להיצמד לעובדות. אתה לא יכול להגיד "שמעתי ש…". בתחום המשפט, פלילי, משטרה, שאלו תחומים רגישים ושם מדובר בחיי אדם, המינימום זה להיצמד לאתיקה. זה אומר לקחת את העובדות, להצליב אותן, לבקש תגובה, ורק לאחר מכן לצאת".

אתה מרגיש שלחץ הזמן להוציא כתבה טובה ודיווח טוב משפיע עלייך בעבודתך העיתונאית?

"ברור שזה משפיע. אני חושב שעיתונאי שרוצה להיות רק "בלעדי" ו"פרסום ראשון", בסוף זה יתהפך עליו. פעם יכולתי לשמור סיפור שבוע, היום? חצי שעה אני לא יכול לשמור סיפור! למה? כי כמו שהוא הגיע אליי, הוא מגיע למישהו אחר. העולם השתנה, ובמה זה פוגע? קודם כל בהעמקה. התחרות הזאת הופכת אותך להיות חד ולקבל החלטה בשיא המהירות. אין לך זמן להתמהמה ולהפעיל את המקורות שלך, אחרת אתה תהיה השני ולא תהיה שם, מעין "תאכל או שיאכלו אותך".

אז הלחץ נובע בעצם מתחרות?

"ועכשיו תחשבי שבנוסף יש לי גם מתחרים בתוך המערכת עצמה: יש כתב משפט, יש כתב כנסת, יש כמובן את N12 שבעצמו מתחרה ואתYNET  והרבה צייצנים שיש להם 400-500 אלף עוקבים. במצב היום, אנשים חיים בפושים. כלומר, גם אושיות הרשת נכנסו למשחק. ברק כהן לדוגמא, הוא התעמת עם מירי רגב או שי ניצן וזה הופך בשנייה לוויראלי. אז אתה לא יכול להתעלם. אפרופו תקשורת "מתעלמת לא מתעלמת", כשאתה רואה 400-500 אלף אנשים משרשרים את הדבר הזה, זה אירוע, וזה אירוע שצריך להתייחס אליו. שימי לב איך ברק כהן, פעיל חברתי, משתלט על השיח התקשורתי. כי אם אני עושה כתבה על הטוויטר של ברק כהן, הוא הפך להיות בשיח, הוא נכנס לשיח התקשורתי. כלומר, העיתונות היום, בגלל הרשתות החברתיות ועם הרשתות החברתיות, עוברת תהליך".

בהקשר לכך, האם לדעתך אקטיביזם עיתונאי בעידן הנוכחי הוא דבר מקובל ולגיטימי?

"אקטיביזם עיתונאי זה מקובל ולגיטימי. במקרה של היהודים שנתקעו באתיופיה, הלכתי ודיווחתי וכל הערוץ אמר לי, "וואלה זה נכון". כשאני רואה אלימות משטרתית כלפי החברה האתיופית, כלפי חרדים, כלפי קבוצות מוחלשות, ברור שאני אומר "הנה שימו לב, זאת אלימות משטרתית", וזה אקטיביזם. אבל גם כשאני רואה את משכורת הרעב של השוטרים אני שם ואני אומר "שימו לב, על מה ולמה?". אלה אנשים ששילמו בחייהם ואיך יכול להיות שהמדינה מפקירה אותם?".

וכך גם אצל עיתונאים אחרים?

"אותו הדבר אצל כתבי חינוך, בריאות, כתב צבאי כשהוא רואה שיש משהו, האקטיביזם לגיטימי".

ואצלך האקטיביזם הוא בעיקר בהקשר של הקהילה האתיופית?

"כל הזמן בני העדה האתיופית סיפרו לי על אלימות משטרתית ושהיה שיטור יתר. הייתי נכנס לשכונות, שומע את הילדים ואפילו מתדרך אותם ברמות של "תצלמו לי אבל תהיו חכמים שלא יראו אתכם". ואז יום אחד, אני מקבל צילומים דווקא ממישהו מתוך המשטרה, שלא היה מוכן להשלים עם זה ששלושה שוטרים התנפלו על בחור בשם דמאס פיקדה. אני זוכר שברגע שפרסמתי את זה, אלפי אנשים יצאו [למחות – ל.ד.]. אז ראש הממשלה היה ביבי והמדינה הקימה ועדה בין-משרדית שנקראה "ועדת פלמור", על שם מנכ"לית משרד המשפטים. גם המשטרה הודתה, "יש פה בעיה, בואו נבדוק את עצמנו". אז הם התחילו לבדוק את עצמם, והתחילו למצוא פתרונות. אלו דברים שהאקטיביזם עוזר לפתור, זאת עיתונות חוקרת".

זאת השפעה משמעותית. האם זו תופעה נפוצה?

"פעם רק עיתונאים היו אקטיביסטים, אבל היום כל בן אדם הוא נגיש. הוא לא מהסס וכשנעשה לו עוול הוא מעלה פוסט ומתייג את כל העולם ואשתו".

במהלך הדיווח על הפיגוע שהיה באפריל האחרון בדיזינגוף, חדשות 12 "חטף" הרבה ביקורות על ההתנהלות באירוע. כאחד שהיה חלק מהעיתונאים שנכחו במקום ושידרו בשידור חי את המצב, היית עושה משהו אחרת?

"כשמחבל מסתובב בלב ליבה של תל אביב במרכז העצבים של תל אביב, זה כמו מה שהיה בפיגוע 11/9. מחבל אשכרה מסתובב בעיר וההנחה שהוא עדיין בשטח. אם אתה לא משדר, הציבור לא יודע. אחד הלקחים שהפקנו מהאירוע זה שהיינו צריכים להגיד כל הזמן שמה שאנחנו משדרים זה באישור צנזורה. אנחנו לא מדברים על מקום כמו אלעד שהמחבל ברח, המחבל יכול היה לברוח והוא לא. שני המחבלים האלה לא בתוך העיר, לא בתוך אלעד, ידעו שהם נמצאים ביערות. אבל פה זה בתל אביב, סוף שבוע, זה כמו מנהטן שלנו. מחבלים פגעו בבטן הרכה של ארה"ב, פה המחבל פגע בבטן הרכה של ישראל, וכל זה קורה בשידור חי. עכשיו, דבר כזה זה, לא רק אני, בכל העולם האירועים מצולמים 24/7, הכל! היו לידי אנשים שיש להם 400 אלף עוקבים. זה כמעט 25% רייטינג".

ובהקשר לכך, השימוש ברגשות במהלך סיקור תקשורתי לאירוע מסוים או במהלך כתבה, הוא דבר הכרחי בעינייך לעיתונאי?

"זה לא תשובה של כן ולא, הכל הקשר. אם אתה עושה כתבה על אלמנה בפיגוע באלעד, אתה לא יכול שלא להביא את הרגש אליו. אבל אם אתה הולך לדווח שהרשיעו איזה עבריין ששדד קשישה, אין פה רגש של עבריין אלא אתה מספר את הסיפור. זה לא משהו שאתה יכול לומר עליו כן או לא כי בסופו של דבר, אנחנו עוסקים בבני אדם. בני אדם זה רגש. בני אדם זה כעס, שמחה, עצב, הצלחה – תלוי גם באותו סיפור".

מה לדוגמה?

"אם הלכתי לעשות כתבה על לוחם מג"ב שמונשם ומורדם ולא יכול היה להיות בבר מצווה ובת מצווה של שני ילדיו – זה רגש! אז אני פה נכנס לרגש. אני אקח את העד שמספר לי את הסיפור כי הוא בדיוק היה שם. אבל אם יש אלמנה [שמוכנה להתראיין – ל.ד.], אז היא הסיפור כי זה קרה בעקבות הפיגוע. אותו עד ראייה הוא אלמנט, הוא לא הכתבה. אם אתה רוצה להראות את הרוע והמפלצתיות של האויבים שלך, אתה רואה את האלמנה הזאת. כשאתה רוצה להראות שהלוחמים שלך הם גיבורים אז אתה הולך לאותו לוחם שהוא מונשם ומורדם, וכל היחידה שלו מתגייסת לעשות בר מצווה לשני הילדים שלו. תראי איך שני רגשות שונים – עצב ושמחה, מספרים את הסיפור, ואתה בתור עיתונאי צריך לדעת לעשות את זה".

(נצפה 5 פעמים, 1 צפיות היום)