עבור רבים, תפקידו ומהותו של העיתונאי מתבטאים בהשגת ידיעות חדשותיות ופרסומן באובייקטיביות בערוצי התקשורת. אולם, בעידן שבו המודעות והחשיפה לעמדות שונות גוברת – נראה שהעיתונות המודרנית  מגדירה מחדש את תפקידיה, מאפייניה וכן גבולותיה. למשל, עיתונאים רבים נוהגים להשתמש במקצועם כדי לקדם את עמדותיהם האישיות. ראיינתי את העיתונאית ואשת התקשורת דנה ורון על נושאים אלו ונוספים.

ורון, אשת תקשורת חרדית-ישראלית, נכנסה לטענתה לעולם התקשורת על מנת לעורר שינוי בקרב הציבור הישראלי. הופעותיה בערוצי התקשורת השונים משפרות לתפיסתה את תדמית המגזר החרדי, ומהוות ייצוג הולם יותר של המקום שממנו באה.

המחאה החברתית בקיץ 2011 נחשבת לתנועה החברתית הגדולה בתולדות ישראל. מחקרם של שולצינר ושושן מראה כי יוקר המחייה היה כה גבוה, שעיתונאים רבים חשו הזדהות אידיאולוגית עם המחאה ופעלו כאקטיביסטים. האקטיביזם התבטא ביצירת סיקורים חיוביים, בכתיבת טורי דעה התומכים בתנועה לצד התעלמות מסיפורים שליליים נגדה, בייעוץ להנהגה על טקטיקות תקשורת ואף בהכנה לראיונות. הזדהות זו טשטשה את הגבול בין אקטיביזם לבין עיתונות.

שולצינר ושושן מכנים את התופעה בשם "אקטיביזם עיתונאי": אלו הן פעולות מקצועיות בתפקיד ומחוץ לתפקיד, הנעשות על ידי עיתונאים במטרה לסייע לגוף או תנועה כלשהי להגיע ליעדיה. כלומר, במסגרת זו עיתונאים ממנפים את הכח שלהם בתקשורת על מנת לקדם אינטרסים של קבוצות או נושאי סיקור, על ידי הובלת "קמפיינים ציבוריים" והשתתפות בערוצי תקשורת תוך העלאת מודעות, העלאת ביקורת ושיפור מערכת יחסי הציבור והדוברות של ארגוני החברה האזרחית.

מה דעתך על התופעה הזאת?

"אנחנו נמצאים בתקופה שבה יש דיון חזק על עיתונות, במיוחד מאז שהרשתות החברתיות נכנסו למשחק", אומרת ורון. "קיים שיח מאוד גדול עד כמה העיתונאי הוא כזה שמביא את המידע, או את הדעה. אנחנו רואים שהעיתונות לא מצליחה להישאר סטרילית רק כדי לספק מידע, והרבה מאוד עיתונאים מביאים חוץ מהמידע גם את הדעה".

"בצורה כזו או אחרת, אי אפשר להתנתק ולנקות את המקום הזה. יש אנשים שממש באים בדלת הראשית ואומרים – אני בא לקדם אג'נדה, ולכן אני נכנס עכשיו לתקשורת, כי אני מאמין שדרך התקשורת אקבל חשיפה – אצליח לקדם או להילחם בגופים מסוימים".

ורון מזדהה עם הרצון לשנות מציאות דרך התקשורת. התוכן שמעלה ורון לעמודי הפייסבוק, האינסטגרם, היוטיוב והטוויטר שלה עוסק לרוב ביהדות ובתמיכה במגזר החרדי שלטענתה אינו זוכה לסיקור מספיק אוהד בערוצי התקשורת הישראליים.

"נכנסתי לתחום הזה, למדיה ולתקשורת כדי לקדם אג'נדה וכדי להילחם באג'נדות. הרגשתי שאין מספיק ייצוג לציבור החרדי בתקשורת, שאין לו דוברות מספיק מוצלחת, שהוא עובר יחסי ציבור גרועים מאוד, ושצריך אנשים ורבליים, שמסוגלים להביא יהדות אותנטית ותשובות משמעותיות מתוך הציבור החרדי", מסבירה ורון.

והיכן לדעתך עובר הגבול בין מותר לאסור באקטיביזם של עיתונאים?

"ברגע שחוטאים לידיעה התקשורתית וברגע שמתחילים לסלף את המידע היבש שאמור לעבור בקשר לידיעה התקשורתית – אנחנו כנראה מתחילים להיכנס לבעיה. נבדוק שאנחנו לא חוטאים לאמת, שבה קודם כל נספר את הסיפור ונעביר את המידע".

ורון מביאה את הסיקור של עלויות הבנייה במעון ראש הממשלה בנט כדוגמה לשילוב טוב שבין אג'נדה פוליטית לסיקור שאינו חוטא לאמת. "אילה חסון פרסמה תחקיר על עלויות הבנייה של בנט בביתו. בעיני זה שימוש מצוין באג'נדה הימנית שלה, היא השתמשה בעמדתה הפוליטית-ימנית, וחקרה דברים שאותם חשפה לציבור".

לטענת ורון, בתופעות כגון אלו תמיד ייתכנו סיכונים שונים, כאלו שעשויים להמעיט מאיכות הסיקור התקשורתי ולערער את אמון הצרכן. "העיתונות לכאורה באה להיות שופר לדמוקרטיה ובראש ובראשונה להביא את השקיפות של המידע. ברגע שהמתח בין המידע לדעה הוא לא מתח באיזון נכון – אנו מפסיקים לקבל את הידיעה האמיתית. אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה קורה, בגלל שהמגמה משתלטת", היא אומרת.

ורון טוענת שלא פעם נתקלה בניסיונות לקידום עמדה אישית של עיתונאים באופן לא ראוי. "הרבה פעמים אנחנו מרגישים שיש הגנה על מהלכים אנטי-דמוקרטיים בשם הדמוקרטיה, ולמה? כי אנשים בעלי דעות מקדמים את האג'נדות שלהם ומסלפים את הידיעה התקשורתית, מסננים חלקים מהמידע וחוטאים לתפקיד", היא שיתפה. "צריך לדעת להשתמש בזה מאוד בתבונה. יש איזון מאוד דק. ברגע שהוא מופר – אנחנו בבעיה".

נראה שהעיתונות המודרנית בוחנת את גבולות המותר והאסור ומרחיבה את גבולותיה למקומות חדשים. אך קיים גם חשש שאיכותו של הסיקור העיתונאי ייפגם ויהיה פחות יעיל.

(נצפה 37 פעמים, 1 צפיות היום)