הטרגדיה הזאת, שיכולה הייתה להימנע, התרחשה ב-12 בינואר. בבסיס נבי מוסא שבבקעת הירדן, נורו למוות רס"ן איתמר אלחרר ז"ל ורס"ן אופק אהרון ז"ל על ידי חברם ליחידה. שני הקצינים סיימו אימון ויצאו לפטרל מסביב לבסיס, בעקבות מקרה של גניבת נשקים ערב קודם לכן. כעבור זמן מה, זיהו הקצינים דמות חשודה וביצעו נוהל מעצר חשוד, שכלל ירי באוויר. הזיהוי התברר כטעות, והדמות החשודה, יתברר בהמשך, הייתה לא אחר מאשר קצין נוסף מהיחידה שפטרל גם הוא. בתגובה לירי הוא ירה חזרה בשל החשש שמדובר במחבלים מולו, והסוף המצער ידוע.

בימים שאחרי האסון, אנשים רבים ספדו לקצינים, מטבע הדברים, ואחדים גם הביעו דרישה לחקור את האסון. כמה אנשי ציבור אף הגדילו לעשות ומתחו ביקורת על התנהלותו של הקצין היורה, עוד בטרם הוצגו ממצאים כלשהם.

היום, כחודש אחרי, אפשר כבר לומר שגם הקצין שירה הוא קורבן. של המערכת הצבאית, של ההתנהלות בשטח ושל המדינה – שעליה הגן. הוא אמנם חזר מהאירוע שלם בגופו, אבל הנפש שלו התערערה וייתכן שהוא יסבול מפוסט טראומה, אם לא יינתן לו הטיפול המתאים.

אנחנו לא יכולים באמת לדמיין כמה מטלטלת הידיעה שחברים שלך ליחידה נהרגו בגללך. לזכותו הוא יכול לזקוף את הניסיון להגן על חייו, כשחשב שמולו ניצבים מחבלים, ולהצדיק את המעשה בעובדה שהוא יצא למשימה כדי לשמור על המחנה שבו הוא משרת. עם זאת, הוא ייאלץ לשאת למשך שארית חייו את המחשבות על החיים שנגדעו, בגלל קליעים שנורו מנשקו האישי ובסחיטת הדק אחת, שהתבררה כאסון. לא ייתכן, אם כן, שאנשי ציבור יפרסמו הערות שיפגעו בנפשו של הקצין, שממילא מצולקת מן המקרה.

כדי לצמצם את הפוסט טראומה שעלולה להתפתח אצל הקצין, הצבא חייב להתערב ולפעול באופן מידי. בשגרה החייל נמצא ביחידה והמפקד הישיר הופך למקור התמיכה שלו, ולכן על הצבא לתת את הטיפול הדרוש. על מפקדו לגלות אחריות ולפנות לקצין בריאות הנפש שיתערב ויסייע לו.

ואולם, האחריות לא מוטלת רק על צה"ל או על אנשי הציבור. גם התקשורת היא אמצעי שמצד אחד יכול לדווח על האירוע, ולחבק את שתי המשפחות השכולות, ומצד שני להראות גם את הצד הנוסף שנפגע בסיפור, את הקצין היורה. הכתב הצבאי של ידיעות אחרונות, יוסי יהושוע, דיווח על האירוע בצורה הנכונה ביותר, לדעתי: "שני קצינים נהרגו הלילה בתאונת ירי. היורה הינו קצין מהיחידה, חבר של השניים. הלב עם שתי המשפחות השכולות ועם הקצין".

תאונת ירי יכולה לקרות בכל בסיס, כולל ביחידות המובחרות ביותר. מובן מאליו שעל כולנו להתייחס למשפחות הנפגעים, אך אל לנו להפקיר את הפוגע. בשורה התחתונה, זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו, ולכן אסור לנו להאשים את הקורבן ולהוסיף על מצבו הנפשי, כי באירוע כזה, הלב נקרע לשניים.

(נצפה 51 פעמים, 1 צפיות היום)