אתר ההנצחה בקטמונים

גם בזמן מעבר שגרתי בין הבניינים המצופים אבן ירושלמית ברחוב קטן ופסטורלי בלב ליבה של שכונת הקטמונים קשה להתעלם מפינת החמד הצבעונית ושוקקת החיים שמזכירה בית קפה שכונתי קטן. בפי תושבי השכונה היא נקראת "הבוטקה", עדות לביתן הקטן ששוכן במרכז המקום ודומה לעמדת מאבטחים. למרות מראהו, "הבוטקה" נראה יותר כמו בר שכונתי קטן וצבעוני, עם כיסאות ושולחנות פזורים וסככת עץ כחולה שמחפה עליהם. ניתן לראות מבוגרים שיושבים לצד צעירים, שותים, אוכלים ונהנים, בעוד שמוזיקה מתנגנת ברקע וילדים קטנים רצים בין רגלי הוריהם. לא הייתם מעלים בדעתכם שמדובר באתר הנצחה ללוחם שנפל.

סיפורו של "הבוטקה" מתחיל לפני עשרות שנים. את הביתן הקטן בנה אדם שהתגורר בשכונה וידוע בשם "מורדך". בתחילתו, המבנה הקטנטן עמד יתום ומסביבו רק רצפת אספלט אפורה. באותו מבנה השתמש מורדך כדי למכור סיגריות, ממתקים, כלי כתיבה ועוד – מעין כלבו קטנטן של ימים עברו ששימש את תושבי השכונה. אלא שהעסק הקטן של מורדך לא היה רווחי וברבות השנים הוא נסגר.

תחייתו המחודשת של "הבוטקה" מתחילה בטרגדיה. בקיץ 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן, שוגר טיל נגד טנקים לעבר דחפור ה-D9 של מפעילו בחיל הנדסה קרבית. סמל ראשון משה (מושיקו) דוינו ז"ל נפגע אחרי שהטיל פגע פגיעה ישירה בתא הנהג, והוא נהרג במקום. מושיקו דוינו נולד וגדל בשכונת הקטמונים, ואת חייו העביר ברחוב הקטן הקרוי אנטיגונוס, בין גני המשחקים השוכנים ובסמוך לביתן השומם שאותו הותיר מורדך.

שנתיים אחרי שנהרג, חבריו ומשפחתו חיפשו דרך להנציח את זכרו. אחרי התלבטויות הם בחרו להקים לתחייה את הביתן השומם. כששאלנו את אחד מבין משפחתו של משה דוינו ז"ל איך עלה הרעיון של "הבוטקה", הוא ענה לנו כי "משה תמיד היה מלא חיים ושמח, לכן רצינו להחזיר לשכונה שהוא כל כך אהב חיים חדשים ובכך גם נוכל להנציח אותו".

ואכן, לפני כשלוש שנים, חבריו ומשפחתו של משה דוינו שיפצו הרחיבו את הביתן הישן ומעלה האבק של מורדך ופתחו את "הבוטקה". הביתן נצבע בחציו בצבע חום ונבנתה סככת עץ שצבעה כחול שמסוככת על השולחנות והכיסאות הפזורים במקום החביב. בבוטקה יש מטבח קטן ומאובזר, ויש מכונת קפה קטנה, כך שבבקרים אפשר לשתות קפה עם מאפה. בצהריים מחולק אוכל מקומי – סנדוויצ'ים ואפילו חומוס טוב, ובערב נפתח בר קטן וניתן לשתות בירה מבלי לצאת מהשכונה. המחירים, אגב, שווים לכל כיס.

רחוב אנטיגונוס הוא רחוב די שקט. האוכלוסייה בו מורכבת מאנשים מבוגרים לצד זוגות צעירים וסטודנטים ששוכרים דירות. אבל "הבוטקה" הפיח משב חדש ברחוב הקטן והמנומנם, ואף מחוצה לו. ה"בוטקה" הביא לחיבור בין המבוגרים הוותיקים בשכונה לצעירים החדשים. אין זו תמונה נדירה לראות את הזוגות הצעירים וסטודנטים יושבים, צוחקים ושרים יחד עם החבר'ה הוותיקים בשכונה. החיבור מתרחש גם בעקבות הפעילויות הקהילתיות הרבות שמתקיימות במסגרת הבוטקה – ערבי שירה עם משוררים מקומיים, סדנאות יוגה, אמנות ושירה וסתם פעילות לילדים ומבוגרים יחדיו ולחוד.

הבוטקה הפך גם לבמה מקומית לאנשים החיים בשכונה. אמנים מקומיים מציגים את אומנותם. ציירים שמציגים את ציוריהם בתערוכה קטנה או משוררים שמקריאים את שיריהם בערבי שירה שמתקיימים בבוטקה.

ביום אזכרתו של משה דוינו, הבוטקה הופך למקום מפגש ושיח בין חבריו ומשפחתו של משה. השנה זו תהיה הפעם השלישית שבה תתקיים האזכרה במקום. בת דודתו של משה מספרת לנו "שאמנם אנו מנציחים את זכרו של משה באזכרתו, אך ההנצחה האמיתית היא כל השנה בכך שהמקום פתוח ומלא אנשים וכל זאת בזכותו של מושיקו". בנוסף, חלק ניכר מבני משפחתו של מושיקו וחבריו גרים בשכונה, יושבים במהלך השנה "בבוטקה", וכך הם חווים ומקיימים הלכה למעשה את הנצחתו. אחד מחבריו של מושיקו מוסיף: "לשבת בבוטקה ולראות את כל הפעילות שבמקום גורם לי להרגיש כאילו מושיקו עדיין איתנו".

הביתן הקטן הפך למעיין לב פועם של שכונת הקטמונים. בזכותו עבר הרחוב התחדשות מבורכת. הנצחה מהסוג הזה היא רעיון נפלא ודי יוצא דופן בתרבות ההנצחה הישראלית שאולי מבשר על פרויקטים דומים שעוד נראה בישראל.

(נצפה 30 פעמים, 5 צפיות היום)